אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?

גם זה ייצרב בזיכרון השואה שלנו

פורסם בעיתון הארץ

ב-19 באפריל 1961 פורסם בעיתון "למרחב", מביטאוני השמאל הציוני, אחד ממאמריו של המשורר ואיש הרוח חיים גורי, שכתב מאולם בית העם בירושלים, שבו התנהל אז משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. זה היה שמונה ימים אחרי פתיחת המשפט, עם תום נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים שמדינת ישראל הפנתה בשמם אצבע מאשימה כלפי היושב בתא הזכוכית. זה היה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר עוגן בחוק.

בשולי המאמר תיאר גורי מה שסיפרו עיתונאים זרים שנקלעו לבית ספר בירושלים: "המורה רשמה על הלוח 'יום הזיכרון', וסיפרה לילדים במילים אחרות את שאמר התובע אתמול והיום. קמה ילדה בת 13, צמותיה על כתפיה, ושאלה: 'אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?'". להמשיך לקרוא

זכרו אותן

לפני קצת יותר מחמש שנים גיליתי, כמעט במקרה, את הסיפור הנשכח של עדה זלצר־רייס, שנפלה בקיץ 1948. בדפים באתר יזכור של משרד הביטחון מופיעים סיפורי חיים, תמיד קצרים מדי. הסיפור של עדה זלצר־רייס היה שונה. בנופלה, היא הייתה בת 49. ארבעים ותשע. היא טמונה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. איך נקלעת אישה בת 49 לקרבות במלחמת העצמאות, מה היא עשתה שם? איך הוכרה אישה בת 49 כחלל(ה) במערכות ישראל?

רחל זלצר, עדה זלצר־רייס, פרופ' טשרנה רייס

עדה זלצר־רייס לא באמת נפלה בקרב צבאי. היא נפלה בקרב על חייה. להמשיך לקרוא

מה רצתה אביגיל אדמס ב-31 במרץ 1776

ולמה זה אקטואלי בישראל במרץ 2023

הזמן: סוף המאה ה-18, המקום: המושבות האנגליות בצפון אמריקה, שבארבעה ביולי 1776 הכריזו על ניתוק מאנגליה ועל עצמאות. הנפשות הפועלות: ג'ון אדמס, אב מייסד, שתוך עשר שנים ייבחר לנשיא השני של ארצות הברית. כרגע הוא נמצא רחוק מהבית, בו נשארו אשתו וחמשת ילדיו. אביגיל סמית' אדמס, אשתו, כתבה לו מכתבים נחרצים והזכירה לו את מה שלדעתה הוא וחבריו הגברים שנמצאים בשלטון שכחו — הזכות של נשים לחיים ולחירות, מבלי להיות נתונות לדיקטטורה של גברים. סוף המאה ה-18, בצד השני של העולם. כמה שזה אקטואלי.

אביגיל אדמס נולדה בנובמבר 1744 במסצ'וסטס, לוויליאם ואליזבת סמית' לבית קווינסי. גם לה, כמו לאימא שלה, לא הייתה השכלה פורמלית, אבל היא קראה המון. להמשיך לקרוא

כשצריכות ויכולות – מצליחות

בעקבות המורה החלוצה מלכה קולודני פיש

מלכה קולודני לבית פיש הייתה מהנדסת כימיה, בגיל 23 סיימה את לימודיה בצרפת. שלוש שנים אחרי כן עלתה לארץ-ישראל עם בן זוגה. נולדו להם שתי בנות. כשהבת הבכורה הייתה כבת שנתיים וחצי, קולודני התאלמנה. כדי להתקיים עבדה בחנות מכולת, מדי בוקר השכימה בשעה ארבע כדי לסחוב ארגזים ולמלא שקים.

מלכה פיש קולודני 2002-1910

פיתוח קריירה מדעית לא בא חשבון והיה משימה כמעט בלתי אפשרית. בארץ היו אז מעט מאוד מהנדסות, כל שכן נשים באקדמיה. קולודני הייתה אישה, אלמנה, אימא לילדות קטנות. להמשיך לקרוא

מה קרה לנשים טייסות לפני בג"ץ אליס מילר?

ומה יקרה לנשים אם ההפיכה המשטרית לא תיבלם

פורסם בעיתון הארץ

בשנת 1954 החליטו במטה חיל האוויר להפסיק לאלתר את השתתפותן של נשים בקורס טיס ולהגביל את המיונים לקורס לגברים בלבד. הסיבה: חיל האוויר לא מעוניין להשקיע בהכשרה של נשים לתפקידי צוות אוויר, מפני שהתפקיד של אישה בעולם הוא להקים משפחה וללדת ילדים, לא להטיס מטוסים. השקעה בהכשרה של נשים לטיס היא בזבוז כסף, אנרגיה וזמן. במקומן עדיף להכשיר עוד גברים.

מסיימות קורס טיס / מקור: עמית אגרונוב, אתר חיל האוויר

נימוק זה הוסתר היטב לאורך שנים, במסווה של שיקולי ביטחון. הטענה לפיה קורס טיס חסום בפני נשים מפני שלאישה אסור לחצות קו אויב זרתה חול בעיניים של כל מי שהעלו על הדעת להתקומם נגד האפלייה על בסיס מין. עם השנים, השתרשה האפלייה והפכה לאקסיומה חברתית: קורס טיס הוא לבנים בלבד. להמשיך לקרוא

גיבורות מקומיות

8 שיחות על נשים בהיסטוריה

הפודקאסט גיבורות מקומיות עלה לאוויר! לקישורים להאזנה גוללו למטה.

מה בפודקאסט? להמשיך לקרוא

בעיית הפליטים ומעמד האישה: אזהרה משנת 1949

פורסם בעיתון הארץ

באוגוסט 1949 פירסמה עורכת הדין הפמיניסטית, תהילה מטמון, אזהרה. החזרת הפליטים הפלסטינים תביא לכינונה של מדינת ישראל כמדינת הלכה. היה זה עם תום החתימה על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות השכנות, כחצי שנה לאחר הקמת ממשלת ישראל הראשונה בראשות דוד בן־גוריון, שבה כיהנו חמישה שרים מ"חזית דתית מאוחדת", הסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

ממשלת ישראל ה-37. כמה כמה? מספר הנשים בממשלה ירד לשפל חדש

במאמרה, "על החזרת הפליטוֹת הערביות", שפורסם ב"האשה במדינה", כתב עת שהיא ערכה והוציאה לאור, הציגה מטמון נימוק להתנגדות להחזרת הפליטים שלא היה ביטחוני, כלכלי או לאומי, אלא מגדרי: להמשיך לקרוא

מה תקוה וינשטוק הייתה אומרת

תקוה וינשטוק 1925 – 2022

במחקרים היסטוריים לרוב אין את הזכות לשוחח עם בנות ובני התקופה, שכמעט תמיד מתו מזמן; מחקר ההיסטוריה הקרובה, יחסית, לפעמים מאפשר זאת. זה מה שהביא אותי אל תקוה וינשטוק, מוותיקות העיתונאיות שהיו כאן, שבמשך עשרות שנים כתבה למעריב, פעם העיתון הנפוץ במדינה. היא אף פעם לא הפסיקה לכתוב. נפגשנו אצלה בבית כדי לשוחח על נשים בישראל בשנים הראשונות למדינה מנקודת מבטה.

תקוה וינשטוק / צילום: דוד הכהן

זה היה לפני שש שנים, היא הייתה אז בת 91. בסוף הפגישה היא גם נתנה לי סיפור. להמשיך לקרוא

יום הולדת 10 לבלוג

10 המלצות קריאה ואחת לשנה הבאה

היום לפני עשר שנים פורסם פה הפוסט הראשון, ביקורת על ספר שכתבה אישה שעברה את השואה. מאז פורסמו יותר מ-200 פוסטים. לכבוד יום ההולדת, הנה עשר המלצות קריאה, ואחת לשנה הבאה:

1. גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בית וילדים, שפורסם בהארץ, הוא אחד הפוסטים שהביאו ממצאים ראשונים של מחקר על האישה הידועה ביותר בתקופת השואה. עוד אחד כזה הוא אז מנגד יצאו נערה ונער על מרים שחור, חברת פלמ"ח שנהרגה בתשעה בדצמבר 1947, ומותה חולל שינוי במדיניות בנושא לוחמת נשים בקו ראשון.

אנה פראנק

2. סופרת פוסט מס' 2 הוא אחד הפוסטים שבודקים כמה-כמה, במקרה הזה כמה רחובות על שם נשים (מעט) בהשוואה לגברים (המון) או מתריעים על מחיקתן מן המרחב הציבורי, כמו הגשר על שם יהודית מונטיפיורי, או מזכירים לנו להסתכל על מה שנמצא מתחת לאף.

3. יופי של סיפור (שואה) חושף מעט מסיפורה של להמשיך לקרוא

למה גברת אלקלעי ישנה עם נעליים

גיל עדני, איש נהדר שהוא גם חבר, הוציא עכשיו ספר סיפורים. "גברת אלקלעי ישנה עם נעליים" הוא הראשון בו, ואפשר לקרוא אותו גם כאן. אם הסיפור יכבוש את לבכן (מניסיון), בהמשך יש קישור לרכישת הספר באתר של גיל, בהנחה על המחיר הקטלוגי.

למה דווקא הסיפור הזה?

גברת אלקלעי ישנה עם נעליים ספר מאת גיל עדני

הספר של גיל

גברת אלקלעי ישנה עם נעליים הוא, לכאורה, סיפור בידיוני. אבל הקשר בינו לבין המציאות הוא בהחלט לא מקרי. להמשיך לקרוא