פורסם בעיתון הארץ

באוגוסט 1949 פירסמה עורכת הדין הפמיניסטית, תהילה מטמון, אזהרה. החזרת הפליטים הפלסטינים תביא לכינונה של מדינת ישראל כמדינת הלכה. היה זה עם תום החתימה על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות השכנות, כחצי שנה לאחר הקמת ממשלת ישראל הראשונה בראשות דוד בן־גוריון, שבה כיהנו חמישה שרים מ"חזית דתית מאוחדת", הסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

ממשלת ישראל ה-37. כמה כמה? מספר הנשים בממשלה ירד לשפל חדש

במאמרה, "על החזרת הפליטוֹת הערביות", שפורסם ב"האשה במדינה", כתב עת שהיא ערכה והוציאה לאור, הציגה מטמון נימוק להתנגדות להחזרת הפליטים שלא היה ביטחוני, כלכלי או לאומי, אלא מגדרי: להמשיך לקרוא ←

תקוה וינשטוק 1925 – 2022

במחקרים היסטוריים לרוב אין את הזכות לשוחח עם בנות ובני התקופה, שכמעט תמיד מתו מזמן; מחקר ההיסטוריה הקרובה, יחסית, לפעמים מאפשר זאת. זה מה שהביא אותי אל תקוה וינשטוק, מוותיקות העיתונאיות שהיו כאן, שבמשך עשרות שנים כתבה למעריב, פעם העיתון הנפוץ במדינה. היא אף פעם לא הפסיקה לכתוב. נפגשנו אצלה בבית כדי לשוחח על נשים בישראל בשנים הראשונות למדינה מנקודת מבטה.

תקוה וינשטוק / צילום: דוד הכהן

זה היה לפני שש שנים, היא הייתה אז בת 91. בסוף הפגישה היא גם נתנה לי סיפור. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

בתחילת שנות ה-60 פורסם ב"הארץ" מאמר נועז: העיתונאית שולמית לבארי הסבירה מדוע חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל אשה להפסיק היריון אם רצונה בכך, ומדוע הטענה שקשרה בין הגברת הילודה לחוסנה של המדינה היא עקרה, תרתי משמע. 

שולמית לבארי / באדיבות מיכל פרבר

כותרת המאמר, שפורסם במדור "לאשה ולבית", היתה: "הפלות מלאכותיות — מציאות וצביעות". בכך היתה לבארי לפה לנשים רבות, שלמרות המחסומים שהציבה המדינה ידעו כי זכותן על גופן חזקה יותר מכל דבר אחר. להמשיך לקרוא ←

על נעה ארבר סיפרה לי לראשונה הטייסת רִנה לוינסון, כששוחחנו על נשים בקורס טיס בחיל האוויר הישראלי בשנים הראשונות למדינה. ארבר נודעה בתור מעצבת אופנה, היא הייתה חלוצת אופנה בארץ, במשך שנים הייתה עיתונאית בתחום זה ומרצה במכללת שנקר. פרט פחות ידוע בביוגרפיה שלה היה עברה בחיל האוויר, שהיה קצר אך משמעותי: היא הייתה חניכה בקורס טיס מס' 16. 

פרח הטיס נעה ארבר / באדיבותה

אחרי שסיימה את שלב "המכין", בו צוינה לשבח, היא הודחה. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

בסוף פברואר 1949, לאחר שהטיל נשיא המדינה חיים ויצמן על דוד בן-גוריון את המשימה להקים ממשלה, פנו חברות "האִגוד לשִווי זכויות נשים בישראל" לבן-גוריון בהצעה להקים משרד לענייני בית ומשפחה שבראשו תעמוד אשה בתפקיד שר. היה זה כחודש אחרי הבחירות לאסיפה המכוננת, שהייתה לכנסת, כאשר מציאות חייהן של נשים בישראל הייתה תלויה בין ההבטחה לשוויון לפי הכרזת העצמאות לבין מימושו. חברות האיגוד ובראשן עורכת הדין תהילה מטמון, ראו בכינונה של ממשלת ישראל הראשונה (עד אז הייתה ממשלה זמנית) שעה היסטורית. 

ממשלת ישראל הראשונה, מאי 1949 / הוגו מנדלסון לע"מ

בעיניהן, זו הייתה הזדמנות לעגן את מקומם של הבית והמשפחה בסדרי השלטון הנבחרים ובתוך כך בסדר היום הישראלי. בעיצומו של המו"מ לחלוקת תיקים ומינוי שרים הן ביקשו לקחת בחשבון הקמת משרד שיטפל "בענינים שאולי אינם עומדים ברומו של עולם הפוליטיקה, אבל פתרונם הנאות עלול להוסיף משקל רב ערך ליציבות המדינה ולרִוְחת ושלוָת אזרחיה". להמשיך לקרוא ←

תשדיר של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21

הגבר שיושב בצד שמאל נשאר לשבת. מוש מחליט לרוץ לכנסת. הוא נוקש על דלתות ואוסף חתימות, מגייס פעילים ומקים מפלגה, מגיש רשימה ומנסח מצע, לוחץ ידיים באירועים משפחתיים ומגשש אחרי הסכמים עם דתיים. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

כל עוד אין בכנסת סיעה שמייצגת באופן רשמי נשים באשר הן, אין טעם לשגות באשליות ולצפות שח"כיות יעמידו ענייני נשים לפני האינטרסים של מפלגתן. ודאי לא כשהקואליציה נשענת על רוב דחוק. זה גם אחד המקורות להתנהגות המבישה של ח"כ נאוה בוקר מהליכוד בנושא אות ההוקרה, שאמור להיות מוענק היום לאייל גולן מטעם השדולה לקידום הזמר העברי בכנסת, שבראשה היא עומדת. 

חברות הכנסת בבה אידלסון ועדה פישמן מימון, 1952 / האנס פין לע"מ

ההתבטאויות של בוקר מלמדות שגם היא יודעת שהדרך לשמור על הכיסא שלה עוברת בתמיכה של חברי המפלגה, לא של ציבור הנשים. ולא רק זה: היא גם אומרת זאת בפה מלא. ולכן, יש טעם להחליף את הציפייה בהשלמה עם המציאות: חברות כנסת הן חברות מפלגה, ורק אחרי כן, אם בכלל, הן חברות של נשים. להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ

באחרונה העלתה הרשות לקידום מעמד האישה לאוויר את הסרטון "תתמודדי" בכיכובה של הקומיקאית ליטל שוורץ, בו היא קוראת לנשים לקחת יוזמה ולהתמודד בבחירות המקומיות שיתקיימו ב-30 באוקטובר השנה. בסרטון, המדמה אולפן, מגישה הקומיקאית את תוכנית הטלוויזיה "הכל קל עם ליטל", בה היא נותנת לנשים עצות כדי לפתור בעיות ומצוקות. עירית מרחובות שואלת איך להתמודד עם הילדה הקטנה שלה, שהיא בררנית גדולה באוכל; אורטל מהוד השרון מתלוננת שבפארק שליד הבית שלה החליפו את מתקני השעשועים; אפרת מחיפה צריכה להתמודד עם הבוסית שלה בעבודה; נטלי מאשדוד מספרת על בעלה, שכל היום מתלונן. שוורץ לא טורחת להקשיב, קוטעת כל אחת אחרי המשפט הראשון ונותנת לכולן עצה אחת, והיא: "תתמודדי!!!"

הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.

רות בונדי בראיון טלוויזיוני ב-2008

בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן: להמשיך לקרוא ←