ארכיון חודשי: יולי 2019

למה לא היה נעים לדבר על המשכורת של האחיות

ביתת האחיות, שהסתיימה לעת עתה, הציפה את תנאי עבודתן של אחיות במדינת ישראל, ודאי על רקע מצב מערכת הבריאות, אך ספק אם תמנע את המחאה הבאה. כדי לטפל בבעיה צריך להכיר את שורשיה – ואלה מלמדים כי כל עוד אחות נחשב מקצוע נשי טיפוסי, המצב לא ישתנה. מחקרים בנושא נשים בעולם העבודה הראו מזמן שהשתלבות נשים במקצוע מסוים לא פעם הופכת אותו לשווה פחות. במקרה זה, הסיבה נמצאת בניסיונות בראשית ימי המדינה להמריץ צעירות לבחור במקצוע זה באמצעות הצגתו כ"נשי מובהק".

אחות מתלמדת בישראל 1948 מתוך אוסף הצלומים הלאומי, במסגרת פוסט שהוא גם מאמר שפורסם בידיעות אחרונות על השכר הנמוך של האחיות במדינת ישראל

אחות מתלמדת, 1948

להמשיך לקרוא

הקיבוץ של אמא בן טולילה

כשביקשו שניים מששת הבנים שלה להצטרף לקיבוץ, החליטה אמם שזה לא רעיון טוב. "פה בקיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד", הסבירה להם. "אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים". המטרה היתה הקמה של חווה משפחתית גדולה. זה היה ככל הנראה הרגע בו נוצר קיבוץ מסוג חדש, שעלה על הקרקע בקצה מושב שחר שבחבל לכיש וקיבל את הכינוי "הקיבוץ של אימא בן-טולילה".

תמונה של רבקה בן-טולילה משנת 1958 שפורסמה בעיתון מעריב

רבקה בן-טולילה, 1958 / מקור: עיתון מעריב

היא נולדה בראשית המאה העשרים ללונה ויעקב בן-טולילה בעיר תטואן (Tetuán), אז בירת מרוקו הספרדית. כשבגרה נישאה לרפאל בן-טולילה (לשניהם היה אותו שם משפחה). ב-1930 עברו לעיר איפני. הוא היה סוחר, ונולדו להם חמישה בנים: יעקב, עמרם, משה, שמואל וחלפון. ב-1936, כשהיא היתה בהריון, פרצה מלחמת האזרחים בספרד. רפאל נעצר בחשד לסחר עם האויב, עונה ונידון למוות. כחצי שנה אחרי כן נולד בנה השישי שנקרא על שם אביו. להמשיך לקרוא

חלוצה מרכזית

הפעילות הציבורית של השגרירה, השרה וחברת הכנסת אורה נמיר החלה מאחורי הקלעים, במקצוע ובמרחב השמורים באופן מסורתי לנשים. בדף עליה באתר הכנסת תחת הסעיף מקצוע כתוב: "מנהלת משרד", ומשמעו של דבר, במהלך השנים, היה בין היתר בתפקידיה בתור מזכירת הקונסול הכללי בקונסוליה הישראלית בניו יורק, פקידה ואחר כך קצינה בחיל הנשים של צה"ל, מנהלת המשרד שהיה אחראי הבנייה של משכן הכנסת ובעבודתה כקצרנית בימי כהונתו של מרדכי נמיר כראש עיריית תל אביב.

אורה נמיר שהייתה חברת כנסת בסיעת המערך וחברת מפלגת העבודה. הייתה שרה בממשלת ישראל, וגם שגרירה ופעילה לקידום זכויות נשים בישראל

להמשיך לקרוא

נשיאה ליום אחד

לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד. 

דבורה נצר שהייתה חברת כנסת מטעם סיעת מפא"י ובמשך יום אחד גם כיהנה בתור נשיאת מדינת ישראל

דבורה נצר 1989-1897 / ישראל נגלית לעין

היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות. להמשיך לקרוא