יום ראשון למדינה היהודית

איפה היו הנשים בכ"ט בנובמבר? לא בפרקים בספרי ההיסטוריה המביאים את השתלשלות האירועים עד ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות על החלטה 181, שעיקרה סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות. אלה מעמידים במרכז את הפעילות המדינית של מי שנשאו בתפקידים פורמליים, שרובם היו גברים. אך כמו תמיד, נשים היו בסיפור הזה – בריקודי המעגל באותו לילה ובמלחמה שפרצה אז, במוצאי שבת 29 בנובמבר 1947, והייתה הארוכה במלחמות מדינת ישראל.

מרים אוסיה 1928–1948

כמו שאמר חיים חפר, בלילה ההוא ראו אחרוני החוגגים את ראשוני ההרוגים. בין אלה וגם אלה הייתה מרים אוסיה, חברת פלמ"ח בהכשרת הצופים. במכתב אישי שכתבה למחרת החגיגות, ביום ראשון 30 בנובמבר 1947, היא תיארה שמחה ועצב, התרגשות ודאגה.

להמשיך לקרוא

הרבנית הפמיניסטית מווילנה

האישה שנודעה בתור הרבנית אסתר רובינשטיין הייתה הכול חוץ מלהיות "אשתו של". במקרה שלה, אשתו של הרב יצחק רובינשטיין מווילנה בראשית המאה העשרים. היא הייתה מנהיגה ופעילת ציבור, יזמית ומחנכת וגם לוחמת לקידום זכויות נשים. 

אסתר רובינשטיין 1925-1883

"אישיות אוניברסלית", כתב עליה ההיסטוריון והעיתונאי, הסופר והמתרגם ש.ל. (שמואל לייב) ציטרון, אישה אשר "עמדה על גֶרֶם המעלות במרכז החיים הציבוריים". היא מתה לפני כמעט מאה שנה, ודומה שכבר אין מי שיזכירו. להמשיך לקרוא

הקשרית של יאיר שחצתה את הקווים

קורות חייה של חיסיה שפירא ראובני כורכים קצוות פוליטיים: נערה ואישה צעירה שהייתה חברת לח"י ולימים חברת קיבוץ מהשמאל הציוני. היא הצטרפה ללח"י בראשיתו והייתה הקשרית של אברהם שטרן (יאיר). ב-1944 נעצרה בתל אביב והועמדה למשפט בפני בית דין צבאי באשמת אחזקה של אקדח אוטומטי טעון ונגזרו עליה שלוש שנות מאסר, אותן ריצתה בכלא בית לחם.

חיסיה שפירא ראובני 2004-1922 / אתר עמותת לח"י

 אחרי שחרורה המשיכה לפעול בלח"י. בשנות החמישים הצטרפה, יחד עם בן זוגה, גם הוא איש לח"י בעברו, לאחדות העבודה, מפלגת שמאל ציוני, והייתה חברת קיבוץ כברי שבגליל המערבי.

להמשיך לקרוא

מה נשים אמרו על הפלות

פורסם בעיתון הארץ

בתחילת שנות ה-60 פורסם ב"הארץ" מאמר נועז: העיתונאית שולמית לבארי הסבירה מדוע חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל אשה להפסיק היריון אם רצונה בכך, ומדוע הטענה שקשרה בין הגברת הילודה לחוסנה של המדינה היא עקרה, תרתי משמע. 

שולמית לבארי / באדיבות מיכל פרבר

כותרת המאמר, שפורסם במדור "לאשה ולבית", היתה: "הפלות מלאכותיות — מציאות וצביעות". בכך היתה לבארי לפה לנשים רבות, שלמרות המחסומים שהציבה המדינה ידעו כי זכותן על גופן חזקה יותר מכל דבר אחר. להמשיך לקרוא

האישה שחטפה אקדח וירתה בגרמני על סיפו של תא הגז

בשנים הראשונות למדינה פורסם בישראל סיפור מסעיר: אישה יהודייה, שחקנית תיאטרון ואולי רקדנית, חטפה אקדח וירתה בגרמני על סף תא הגז במחנה המוות אושוויץ. קצין הס"ס שילינגר ציווה להתפשט, היא אמרה שאינה מתפשטת בנוכחות גברים. הוא הרים את מקלו, התכונן להכות אותה; היא הסירה את החזייה שלה, זרקה אותה בפניו וקראה: מתנה בשביל אשתך!'. הוא סטר לה, ואז היא תפסה את האקדח שנשלף ונשמט מידו, כיוונה, ירתה והרגה. 

הכניסה למחנה אושוויץ, צולם אחרי המלחמה / ארכיון בית לוחמי הגטאות

הסיפור, שעבר מפה לאוזן בין אסירי אושוויץ, פורסם בין היתר בקובץ עדויות על השואה, בספרים וגם הושמע בעדות בבית משפט. מי הייתה האישה הזו? לפי חלק מן הגרסאות, שמה היה פרנצ'סקה מאן, אך יכול להיות שהייתה זו לולה ליפמאן, ייתכן ששמה היה רגינה צוקר, ואולי הייתה זו אישה אחרת. להמשיך לקרוא

אם נחכה עד שיהיה הכול מוכן, לא יהיו לנו בתי ספר לעולם

ב-2 בפברואר 1921, לפני 101 שנה בדיוק, פרסם הרופא ד"ר הלל יפה מאמר בעיתון לזכר אחותו רוזה יפה, במלאת שבע שנים לפטירתה. "מלבד העסקנים המעטים, אנשי המעלה, שבפעולתם הלאומית הם מפורסמים בכל העולם, עוד יש עסקנים אשר כל חייהם עברו בלי שימת לב הקהל, אשר מותם לא עורר שום הרגשות בעולם הציוני, וכל קיומם היה מוקדש לאידיאה ואת כל מאוויהם ואת כל כוחותיהם נתנו לעמנו ולארצנו. אנשים משכילים מאד, בעלי נפש אצילה, מסתלקים מחיים נוחים, מחיי פרטים, ובוחרים לעצמם שדה פעולה צנועה, למרות מה שזו דורשת, אימוץ כוחות רב מדי. גדול ערך האנשים העדינים האלה וגדולה השפעתם על כך מהלך עבודתנו". 

רוזה יפה 1914-1866

כותרת המאמר הייתה "גיבורים צנועים", אך הוא כתב בו על גיבורה אחת: רוזה (שושנה) יפה, שהייתה מנהלת, מחנכת ומורה ובשנותיה האחרונות של חייה הקצרים גם איכרה, ואיש לא זוכר אותה עוד. 

להמשיך לקרוא

החזירו את הגשר ליהודית

פורסם בעיתון הארץ

לאחרונה נסיעה בנתיבי איילון מזמנת שתי הפתעות. אחת נעימה: התנועה זורמת, רוב הזמן מהירות הנהיגה אף עולה על 50 קמ"ש. האחרת פחות נעימה: הגשר בין מחלף השלום למחלף לה גווארדיה כבר לא נקרא "גשר יהודית" אלא "גשר יצחק נבון". 

יהודית מונטיפיורי 1862-1784

מבלי לפגוע בשמו וזכרו של הנשיא החמישי, שר החינוך והתרבות וחבר כנסת, איש רב־פעלים וזכויות, משמעות השינוי היא מחיקת שמה וזכרה של אשה מהמרחב הציבורי – יהודית מונטיפיורי, אקטיביסטית פילנתרופית שחיה ופעלה במאה ה-19. להמשיך לקרוא

מה ידעה פרידה לולו

האישה הידועה בארגון הריגול ניל"י, שפעל בתקופת מלחמת העולם הראשונה ומטרתו העיקרית הייתה לרגל לטובת הבריטים ונגד העות'מנים ששלטו אז בארץ, הייתה שרה אהרנסון, שהתאבדה בגיל 27. חמישים שנה אחרי שירתה בעצמה, ראה אור ספר הנוער "שרה גיבורת נילי" מאת דבורה עומר. 

פרידה לולו / פורסם במקור במאמרו של ד"ר ישראל בן דור

מלבד הגיבורה שרה אהרנסון, נזכרו בספר נשים אחרות שהיו קשורות לארגון. רבקה אהרנסון, אחותה הצעירה של שרה והצלע השלישית במשולש האהבים שטוותה עומר בין שתי האחיות לבין אבשלום פיינברג, שלימים נחשב ל"צבר" הראשון וטובה גלברג, שהייתה חברתה הקרובה של אהרנסון ויצאה למשימות ריגול, בין היתר בדמשק. אישה אחרת הוזכרה בשוליים, אם בכלל: הייתה זו פרידה לולו. להמשיך לקרוא

כשהשחקנית שושנה דואר החליטה לא לשתוק

ב-1949 החליטה השחקנית שושנה דואר שהיא לא שותקת. תיאטרון "הבימה", בו שיחקה מאז 1932, התעתד להעלות על הבימה את ההצגה "בני ערובה" והיא רצתה מאוד את תפקיד האם בהצגה זו. כמו הדמות, גם היא הייתה אם לשני ילדים שמדי ערב נשארו בבית כשאימא יצאה לתיאטרון, לא כל שכן העלילה שגיבוריה וגיבורותיה יוצאי ספרד. האודישן היה קצר: הבמאי הפסיק אותה באמצע. 

שושנה דואר (משמאל) עם חנה רובינא (במרכז) / אתר התיאטרון הישראלי

"התחננתי שישמע אותי אך הוא הועיד את התפקיד לגברת הראשונה, ולא התייחס כלל לדברי", כתבה. זה היה רגע מכונן בסיפור חייה המקצועיים והאישיים עד כדי כך ששולב בכותרת האוטוביוגרפיה שלה, "בת ערובה של התיאטרון".

להמשיך לקרוא

אינני עוסקת בספרות יפה אלא בספרות מכוערת

ב-1955 חשבה שרה שנר-נשמית, בתקופת השואה פרטיזנית ובארץ מחנכת וסופרת, להשליך לפח את כתב היד של ספר הילדים עליו עמלה מזה מספר שנים. היא לא חשבה שסיפור על ילדים בתקופת השואה יעניין את הדור הצעיר במדינת ישראל. ב

שרה שנר-נשמית / ארכיון בית לוחמי הגטאות

תור פעילה מרכזית בבית לוחמי הגטאות וכאחראית על הסברת תקופת השואה לילדים ולנוער שבאו למוזיאון היא ידעה שהנערים והנערות "מתעניינים בעיקר בגבורה, בצד הרומנטי של התקופה", וזאת בקרב חברי המחתרות הלוחמות. רגע לפני שגנזה אותו, ביוזמתה של בת דודתה צפורה, שלחה את כתב היד למשוררת ולסופרת לאה גולדברג, שחשבה אחרת. "הילדים מרחוב מאפו" ראה אור לראשונה ב-1958 והיה לראשון והמפורסם בספריה.

להמשיך לקרוא