לפני קצת יותר מחמש שנים גיליתי, כמעט במקרה, את הסיפור הנשכח של עדה זלצר־רייס, שנפלה בקיץ 1948. בדפים באתר יזכור של משרד הביטחון מופיעים סיפורי חיים, תמיד קצרים מדי. הסיפור של עדה זלצר־רייס היה שונה. בנופלה, היא הייתה בת 49. ארבעים ותשע. היא טמונה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. איך נקלעת אישה בת 49 לקרבות במלחמת העצמאות, מה היא עשתה שם? איך הוכרה אישה בת 49 כחלל(ה) במערכות ישראל?

עדה זלצר־רייס לא באמת נפלה בקרב צבאי. היא נפלה בקרב על חייה. זה קרה שלושה חודשים ושמונה ימים אחרי שבתה יחידתה, רחל זלצר־רייס, נהרגה בקרב, ב-15 במאי 1948, יום אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

עדה זלצר־רייס הצליחה למלט את בתה מאירופה הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה, לארץ-ישראל. רחל, אז נערה, הגיעה לחוף מבטחים ולבית בירושלים, וגרה יחד הדודה שלה, טשרנה רייס, אחותה של עדה, שהייתה פרופסור באוניברסיטה העברית.

אחרי שהיא בעצמה שרדה את המלחמה ההיא, עדה זלצר־רייס הגיעה לארץ והתאחדה עם בתה ועם אחותה. בתה הייתה כל עולמה, כל חייה. הבת, שהתגייסה ללחימה על הגנת הארץ והשתתפה במלחמה, נדדה בין מחתרות: שבועיים לפני שנהרגה החליטה, באופן לא צפוי, להצטרף ללח"י. היא נהרגה בחילופי אש בעיר העתיקה בירושלים.

אחרי שרחל נהרגה, עדה החליטה שהיא לא רוצה להמשיך לחיות. אבל לפני שהחליטה למות, פעלה כדי להנציח את בתה. איכשהו, הצליחה להיפגש עם המשוררת והסופרת מרים ילן־שטקליס, והצליחה, כנראה די בקלות, לשכנע אותה לכתוב שיר לזכר בתה. כך כתבה ילן־שטקליס את השיר "זכרו אותי". זמן לא רב אחרי כן, כתבה אנדה עמיר־פינקרפלד פואמה על בסיס הסיפור של האם והבת. אף אחת מהיצירות לא השתלבה בקאנון.

לפני חמש שנים סיפרתי על עדה ועל רחל זלצר־רייס בפינה "היה הייתה" בתכנית סדר יום עם קרן נויבך. לפני ארבע שנים כתבתי עליהן במוסף הארץ. סיפרתי גם על פרופ' טשרנה רייס, באחות והדודה, שנותרה לבד. באוניברסיטה העברית עוד נמצאו מי שזכרו את הפרופסור, ביניהם תלמידה אחת שלה, שבעצמה כבר חצתה את גיל תשעים.

השיר של ילן־שטקליס, כמו דרכים אחרות להנציח את הבת, לא באמת שרד את מבחן הזמן. היום, ומזה שנים, לא נותרו אף אחת, אף אחד, מן המשפחה או הקרובים והקרובות שיכלו לספר עוד משהו על הבת, פחות מכך על האם, עדה זלצר־רייס, נופלת במערכות ישראל. אישה בת 49. ארבעים ותשע. אישה בגילי.

בדף ה"יזכור" של עדה זלצר־רייס כתוב שהיא הייתה טוראי, כלומר טוראית. אבל היא בכלל לא הייתה חיילת. אפילו לא חיילת פשוטה. היא פשוט הייתה אימא. שלוש שנים אחרי נפילתן, הועברו גופותיהן של האם והבת לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, זו לצד זו.

אתמול, בנאומו בטקס הממלכתי בערב יום הזיכרון, נשיא המדינה יצחק הרצוג הזכיר את עדה זלצר־רייס ואת בתה, רחל זלצר, שנהרגה בקרבות בעיר העתיקה בירושלים.

אולי עכשיו באמת נזכור אותן.

וזהו הסיפור, שפורסם גם במוסף הארץ (לקישור גוללו לסוף הפוסט)

"זִכְרוּ אוֹתִי, זִכְרוּ אוֹתִי/ אַל תִּתְאַבְּלוּ, אַךְ שִׁירוּ שִׁיר לִי בְּמוֹתִי/ הָלַכְתִּי בִּסְעָרָה, בְּרֹן, בִּדְמִי יָמַי/ זִכְרוּ אוֹתִי בַּעֲלוּמַי/ בַּעֲלוּמַי".

את מילות השיר הזה כתבה מרים ילן־שטקליס בראשית קיץ 1948. הוא הוקדש לזכר רחל זלצר־רייס, צעירה בת 21 שלחמה בגבורה בירושלים, השתתפה בהגנה על כפר עציון ונהרגה יום למחרת הקמת המדינה. בין שורותיו נחבאות שתי נשים נוספות: עדה זלצר־רייס, אמה ניצולת השואה של רחל, שלא יכלה לשאת את מות בתה ושלחה יד בנפשה; ודודתה, פרופ' טשרנה רייס, שנשאה בלבה אובדן כפול. על אף משאלת הזיכרון, ואף שבסיפורן של הנשים הללו מעורבבים החומרים שמהם עשויות תולדות המדינה — גולה וארץ־ישראליות, שואה ותקומה, קרב ושכול, הגנה ופורשים — הן הלכו ונשכחו.

עדה זלצר־רייס נולדה ב-21 ביולי 1899 בבסרביה, בת לרחל ושמואל רייס. אחרי לימודיה בגימנסיה בעיר חוטין, אז ברומניה והיום בדרום אוקראינה, היא למדה כימיה ובקטריולוגיה בקייב ובאודסה. היא נישאה לישראל זלצר, שהגיע מרוסיה. השניים גרו באחוזה חקלאית בקורפץ־בוטושני, על גבול רומניה־בסרביה.

בתם הראשונה מתה בינקותה, ובקיץ 1927 נולדה רחל, כנראה ב-29 באוגוסט, ונקראה כנראה על שם סבתה. ההורים נפרדו, האב היגר לצ'ילה ולמד רפואה, והאם והתינוקת עברו לצ'רנוביץ'. האם עבדה במעבדה לכימיה, והילדה הצטיינה בלימודיה. ב"ספר קהילת חוטין (בסרביה)" (עורך: שלמה שיטנוביצר, 1974) נכתב כי בסוף 1941, כשנסגר הגטו, החלה האם לפעול כדי להבריח את בתה לארץ ישראל, אל הדודה בירושלים, שהיתה חוקרת ומרצה באוניברסיטה העברית.

ב–1942, אחרי שהואשמה בסיוע לרוסים, גורשה עדה זלצר־רייס למחנה ריכוז בטרנסניסטריה. באמצע ספטמבר של אותה שנה עלתה הבת יחד עם 106 פליטים יהודים לרכבת שיצאה לבוקרשט, והפליגה לאחר מכן באונייה "וויטורול". המנוע התקלקל בדרך, והאונייה נסחפה לחופי טורקיה. לבסוף הגיעו העולים לקפריסין והוחזקו במחנה בריטי. כשנודע לטשרנה רייס כי בת־אחותה נמצאת בקפריסין, היא פנתה להנרייטה סאלד, שעמדה אז בראשות עליית הנוער, והשיגה עבורה סרטיפיקט.

ב-3 בנובמבר 1942 הגיעה הנערה לנמל חיפה. היא סיימה בהצטיינות את לימודיה בתיכון בית הכרם (היום תיכון ליד האוניברסיטה), וב-1945 התקבלה ללימודי מדעי הטבע באוניברסיטה העברית.

האם עדה נשארה בחיים. אחרי המלחמה היא הגיעה לארץ, שכרה דירה בירושלים והתפרנסה מאריגה ותפירה. בתה רחל היתה כל עולמה. "ציפור נפשי", כינתה אותה. רחל הצטרפה לחי"ש (חילות השדה) ונשלחה לתגבר את כפר עציון. גם האם הצטרפה להגנה. כשעבדה בבית חולים הצליחה להערים על האנגלים בשעת חיפוש והצילה מחסן נשק. בכך דמתה לנשים בארגוני מחתרת באשר הם, שגייסו לטובתן את הסטריאוטיפים המקובלים שלפיהם אחיזה בנשק אינו תפקיד של אישה, ובילבלו את האויב.

המוטיבציה להילחם בקו ראשון הלכה וגברה אצל רחל זלצר־רייס לנוכח מראות המלחמה בגוש עציון, ובמיוחד נפילת הל"ה בינואר 1948. היא חזרה לירושלים בשיירת נבי דניאל, שההתקפה עליה היתה מהאירועים הקשים בתש"ח. בראשית מאי הצטרפה ללח"י, שם כונתה "עפרה".

בקרב אנשי לח"י היו מכרים וידידים שלה עוד מרומניה, בהם דוד גוטליב, יוצא רומניה שהגיע לארץ ב–1944, וכינויו היה "עמיחי". מתמליל שיחה שקיימו ממרחק הזמן שתי חברות מחתרת, השמור בארכיון העמותה להנצחת מורשת לח"י, מתברר כי מניעיה של זלצר־רייס להצטרפות ללח"י היו נקמה ואהבה. לדברי אחת החברות, יפה בדיאן (דרומי), רחל סיפרה על מה שראתה בגוש עציון ואמרה שהיא מוכנה למות ו"בלבד שתנקום בערבים על מה שהם עשו שם". לפי מקורות אחרים, היא הצטרפה ללח"י אחרי שבהגנה לא איפשרו לה לשאת נשק.

ב-15 במאי 1948 נמנתה רחל זלצר־רייס עם אנשי לח"י שנמצאו בבית בעיר העתיקה, השקיפו על החומות ועקבו אחרי תנועות האויב. על פי בדיאן, כעבור זמן מה "הופיע עמיחי ושאל מי יודע לירות ברובה, ועפרה קפצה ממקומה ואמרה שהיא יודעת". הוא היסס, אך היא לא ויתרה. היה זה ביטוי למאבק כפול שנדרש מאישה במחתרת: להוכיח למפקד שהיא ראויה לקבל נשק לידיה — ואחר כך בקרב עצמו. הוא נעתר; היא עמדה בחלון, כיוונה, ירתה וכמעט מיד נורתה בראשה.

בתחילה, ייעד עמיחי חברה אחרת למשימה, שרה פלאי. בעדותה, שמופיעה בקובץ עליהן לא כתבו מאת לאה גלעדי (הוצאת יאיר שטרן, 1997), סיפרה פלאי כיצד ברגע האחרון אמר לה עמיחי: "עפרה תלך במקומך". מותה רדף אותה במשך שנים.

כשהגיעו חברות לח"י להודיע לעדה זלצר־רייס על מות בתה, היא אמרה להן: "אני כבר יודעת". בהלוויה שתקה ולא בכתה. היא שקעה בכאבה, מיעטה לאכול ולישון. אחותה עברה לגור איתה. לבסוף התאוששה מעט והחלה לעבוד כאחות בבית החולים הצבאי זיו בירושלים (היום חלק מ"ביקור חולים"). חברות לח"י נהגו לבקרה. הן ישבו, טיילו בחצר ודיברו. "ידענו שבמוקדם או במאוחר — משהו יקרה לה", העידה בדיאן.

השיר "זכרו אותי" נכתב ביוזמת האם. בדברים שכתבה ל"ספר קהילת חוטין" תיארה ילן־שטקליס את השתלשלות כתיבתו: "יום אחד הגיע אלי שליח מעָדה, מפקד צעיר בהגנה, אשר הכרתיו בימי פציעתו השנייה, וידעתי על אהבתו אל רחל. הוא מסר לי את בקשת עדה לבוא אליה. הדרך היתה ארוכה ומסוכנת, אך לבסוף הגענו. עדה דיברה עמי רבות על רחל וביקשה ממני לכתוב שיר על מות בתה־יחידתה. הבטחתי לנסות".

פרקטיקת ההנצחה שתיארה האם היתה ברורה: דרוש טקסט קצר, כואב וקולע. כבר באותו לילה כתבה ילן־שטקליס את השיר ולמחרת הביאה אותו לאם. ב–9 ביולי התפרסם השיר ב"דבר השבוע". כעבור חודש וחצי, ב-23 באוגוסט, שמה עדה זלצר־רייס קץ לחייה. הדף שעליו נכתב השיר נמצא תחת הכר שעליו הניחה את ראשה. במכתב שהותירה ציוותה סכום כסף להלחנתו.

מלבד השיר, סיפורן של רחל ועדה זלצר־רייס תואר בפואמה "אחת" שחיברה המשוררת והסופרת אנדה עמיר־פינקרפלד (הוצאת דביר, 1952). אחרי מלחמת העולם פעלה עמיר־פינקרפלד במחנות העקורים בגרמניה בשליחות הסוכנות היהודית, ובתום מלחמת העצמאות אספה חומר תיעודי וספרותי על נופלים. חומר זה שימש בסיס למפעלי הנצחה.

את "אחת" היא הקדישה לזכר עדה ורחל זלצר־רייס ו"לכל המעלים את זכרם של לוחמי שחרור ישראל". בשוליו הובא המקור שהעניק לה השראה: פתק עם רשימת תאריכים בכתב ידה של רחל זלצר, החל מיום הולדתה (החל, לפי רישום זה, ב–15 ביולי 1927) דרך פרוץ מלחמת העולם, פלישת גרמניה לברית המועצות ודרכה לארץ ישראל.

הפואמה זכתה לשבחים. המחנכת והסופרת יהודית הררי כתבה שזו יצירה מופתית, "אותה רקמה בחוט חיים ומוות, צבעי דם ואש, בציורי גולה ומולדת, גטאות ומלחמת גבורה של העם על קיומו". כתבת דבר הפועלת, שולמית קרל־אמיתי, הדגישה את חשיבותו כסיפור ציוני, שבו הדמות הראשית היא לשם שינוי אישה: "הנער הארץ־ישראלי הלוחם ניתן בספרותנו ה'צברית' — אורי ('הוא הלך בשדות'), ג'ימי ('חברים מספרים על ג'ימי'), אליק ('במו ידיו'); אבל חסרה בספרות זו דמותה של האשה הלוחמת".

נפילתה של זלצר־רייס בשורות לח"י לא נזכרה במאמרי הביקורת שעסקו ב"אחת". ביטאון הפועלות לא היה מקום טבעי להוקרתה של חברת לח"י, וממילא חשיבותה של הפואמה נבעה מהיותה סיפור מייצג. רמז להשתייכותה למחתרת זו נשזר, אולי לא במכוון, במאמר ביקורת של המשוררת והמתרגמת יפה קרינקין עם פרסום המהדורה השנייה, כשציינה כי בפואמה גוללה פינקרפלד־עמיר "את שואת היהודים בגולה ואת המלחמה לחירות ישראל בטרם־מדינה".

ילן־שטקליס עצמה הוקירה את גבורת הצעירה לאו דווקא במותה. בקובץ יצירותיה "חיים ומילים" (1978) הוסיפה לצד "זכרו אותי" הסבר ולפיו לדמותה של זלצר־רייס נקשרו הוד והדר מפני ש"לחמה בגבורה, בגבורה נפלאה, על הגנת אחד מיישובי גוש עציון".

בשיר "זכרו אותי" הגיבורה היא צעירה, וב"אחת" הגיבורות הן אם ובת, אך לסיפור יש גיבורה שלישית, שהניעה את העלילה מאחורי הקלעים. הודות לדודתה, פרופ' טשרנה רייס, הצליחה רחל זלצר־רייס להגיע לארץ בימי המלחמה, ואצלה מצאה בית. בעקבות שתיהן הגיעה ארצה גם האם עדה, אף שלבה לא נטה אחרי האידיאולוגיה הציונית.

פרופ' רייס היתה גלמודה, כתב עמיתה, פרופ' ישראל רייכרט, אחרי מותה ב-1965. היא לא ילדה ילדים, אך לאחייניתה היא היתה כאם ומחנכת. עם נפילתה של רחל, שבה הדודה "לערירותה ובדידותה".

טשרנה רייס נולדה ב-1890, ובגיל 25 היתה לדוקטור למדעי הטבע בתחום האלגולוגיה (חקר אצות) הניסיונית. היא לימדה באוניברסיטאות באודסה ובבוקרשט. היא שלטה בצרפתית, גרמנית, רוסית ורומנית, וכבר בבואה לארץ ידעה מעט עברית. אחד החוקרים במחלקה שלה בירושלים היה אפרים קציר, לימים נשיא המדינה. היא ביקשה ממנו לתרגם את הרצאותיה לעברית, ובתמורה שיתפה אותו בממצאיה, שלימים השפיעו על מחקריו.

בראיון שהעניקה בראשית שנות ה–60 לעיתונאית "דבר השבוע" רות בונדי, סיפרה רייס על קשיי הנשים באקדמיה, רמזה על הבדידות ואמרה: "יש לי עוד כל כך הרבה תוכניות, עוד לחיים שלמים". האשמה על מות רחל רדפה אותה תמיד, העידה ד"ר אדית רמון, בוטניקאית ואחותה של בונדי, שנמנתה עם תלמידותיה.

רייס פעלה להנצחת אחייניתה ויזמה הענקת מלגת הצטיינות על שמה, שמאז 1949 ובמשך שנים הוענקה מדי יום העצמאות. בדצמבר 1948 הכריז מרכז התרבות של הוועד הפועל של ההסתדרות על תחרות לכתיבת לחן ל"זכרו אותי". שני פרסים הוקצבו: מטעם העיזבון של עדה רייס באמצעות פרופ' רייס, ועל ידי המרכז לתרבות. הזוכים היו בנימין ברעם מתל אביב ובנימין חתולי ממשמר העמק. לשיר חובר לחן נוסף מאת יצחק אדל, והוא שודר מדי פעם בקול ישראל בביצוע הזמרת יוספה שוקן.

אף על פי כן, לא נמצא ל"זכרו אותי" מקום באוסף שירי השכול ופזמוני המלחמה. לרחל זלצר־רייס ולעדה זלצר־רייס ישנו "דף נופל" באתר ההנצחה של משרד הביטחון. סיבת המוות של האם מובאת רק ברמז. המידע על הבת באתר ההגנה דומה לזה שבאתר לח"י, ולרגע מיטשטש הגבול הפוליטי.

השיר "זכרו אותי" והפואמה "אחת" לא נזכרים בהם. אין זה מקרה שנשים היו אלה שפעלו לקדם את הנצחתן, וכאן גם טמון חלק מן התשובה לשאלה כיצד קרה שהלכו ונעלמו מדפי ההיסטוריה; כך או אחרת, לא מאוחר להשיבן.

ב–1962 בחר העיתונאי והסופר האמריקאי רוברט סנט ג'ון לכלול את סיפורה של רחל זלצר־רייס בספר "הנה הם באים" (They Came from Everywhere). הסיפור שובץ לצד אלה של 12 דמויות בתולדות תקומת עם ישראל, בהן תיאודור הרצל, אליעזר בן־יהודה, חיים ויצמן, דוד בן־גוריון, הראי"ה קוק וזאב ז'בוטינסקי. ככל הידוע, למעט דף "יזכור", זהו המקור המוקדם ביותר שריכז מידע רב על סיפור חייה על רחל זלצר־רייס.

בסיפור חייה ונפילתה הדגיש סנט ג'ון את הממד ההירואי וטשטש את ההשתייכות הפוליטית; עבור קוראי אנגלית זה לא היה חשוב, וממילא סיפורה היה קודם כל סיפור גבורה של נערה שהקריבה את חייה למען עצמאות ישראל. עיקרו היה ימיה בכפר עציון.

בדומה לתיאורים אחרים על נערות שאחזו בנשק ויצאו לקרב, גם הוא הבליט את התמורה שחלה בה לנוכח המלחמה, במיוחד נפילת הל"ה: מנערה שמחת־חיים לצעירה קשוחה שהיתה נחושה להילחם אך לא בתפקיד מסורתי של אישה, כחובשת שתפקידה לטפל בפצועים, אלא כלוחמת עם נשק ביד, שמשימתה היא לפצוע את חיילי האויב.

בסיפור שיבץ התייחסויות ואזכורים לאירועים ומקומות בתולדות העם היהודי בארצו: דוד וגולית, מרד בר־כוכבא, חברון עיר האבות והבירה ירושלים. עדה זלצר־רייס מילאה גם היא תפקיד בהעצמתו: אחרי שבתה נפלה לא מצאה האם טעם לחייה.

הפרק נחתם במשמעות סמלית של היום שבו בחרה האם למות: היום שבו מלאו 100 ימים לנפילת הבת, ובסמיכות קבריהן בהר הרצל. לא מן הנמנע שהמועד הסמלי של נפילת הבת, יום למחרת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, תרם להחלטתו של המחבר לכלול אותה בספר, ולהציגה כאחת ההרוגים הראשונים במדינת ישראל, אולי הראשונה. במרץ 1963 הופיע תרגום של פרק זה לעברית. את החוברת הצנומה, חמישה עשר עמודים במכונת כתיבה, חותם השיר "זכרו אותי".

רחל ועדה זלצר־רייס טמונות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, פרופ' טשרנה רייס טמונה בבית העלמין בסנהדריה.

יהי זכרן ברוך.

פורסם במוסף הארץ, 7.5.2019, שלוש הנשים שנעלמו מדפי ההיסטוריה