ארכיון תגיות: מורות

כשצריכות ויכולות – מצליחות

בעקבות המורה החלוצה מלכה קולודני פיש

מלכה קולודני לבית פיש הייתה מהנדסת כימיה, בגיל 23 סיימה את לימודיה בצרפת. שלוש שנים אחרי כן עלתה לארץ-ישראל עם בן זוגה. נולדו להם שתי בנות. כשהבת הבכורה הייתה כבת שנתיים וחצי, קולודני התאלמנה. כדי להתקיים עבדה בחנות מכולת, מדי בוקר השכימה בשעה ארבע כדי לסחוב ארגזים ולמלא שקים.

מלכה פיש קולודני 2002-1910

פיתוח קריירה מדעית לא בא חשבון והיה משימה כמעט בלתי אפשרית. בארץ היו אז מעט מאוד מהנדסות, כל שכן נשים באקדמיה. קולודני הייתה אישה, אלמנה, אימא לילדות קטנות. להמשיך לקרוא

צולם בלי ידיעתי

פוסט אורחת מאת דורית לב אשכלות

מתנ"ס ראשון בארץ, יום לימודים ארוך, קונצרטים מוסברים לנוער, יום הצופה, מכון להכשרת מדריכים ומדריכות, שיטת הוראה ללימוד עברית לעולים ועולות חדשים – את כל אלה הגתה ופיתחה חמדה אסיאו, שהייתה פמיניסטית, אשת חינוך ומפקדת ב"הגנה". אלו הם ילדיה הווירטואליים הקיימים עד היום, גם אם בלבוש שונה מעט. במונחים עכשוויים היינו ודאי מכנות ומכנים אותה "פורצת דרך", יזמית ושאר תארים מעולם המדע וההיי-טק, שמה היה נכלל ברשימת האנשים המשפיעים, היה לה דף פייסבוק או חשבון טוויטר ובוודאי הייתה דמות מוכרת.

חמדה אסיאו נולדה בעיר סופיה בבולגריה, בת בכורה לרחל לבית לוי ורחמים אסיאו. אחריה נולדו משה, סבא שלי (1908), מטי (1912) ואברהם (1915). הוריה גדלו בבתים יהודים ציוניים אמידים, שעסקו במסחר ברחבי האימפריה העות'מנית. הבית של רחל ורחמים היה בית ציוני ער ופעיל, שהתארחו בו ראשי היישוב העברי שהגיעו לעיר. רחמים היה ראש ארגון מכבי, דמות מרכזית בהסתדרות הציונית בבולגריה, ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני. להמשיך לקרוא

דודה אלזה

פוסט אורחת מאת אילה אבנת

אילה אבנתאני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".

שולחן האוכל אצלנו היה ידוע, לבני ובנות המשפחה ואורחיה, כמוקד לסיפורים על תקומה, ציונות וגילויי פטריוטיות. עם חלוף השנים למדתי כי אלזה, אחת מארבע אחיות, הגיעה לארץ ישראל בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובכך הייתה האחרונה מן המשפחה המורחבת שעלתה מפולין. להמשיך לקרוא

המחנכת שלא טעתה

בחודש מאי 1939 באה סטפה וילצ'נסקה לבקר את מרים שיר בביתה בתל־אביב. היה זה זמן קצר לפני שהיא חזרה לפולין, בתום תקופה שבה נמצאה בארץ, בקיבוץ עין־חרוד. אף שווילצ'נסקה יכלה להישאר בפלשתינה, היא החליטה לחזור לעבודתה בבית היתומים קרוכמאלנה 92 בוורשה. כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת העולם השנייה. ב-1940 נסגר הגטו בבירת פולין. בין חומותיו, המשיך בית היתומים לפעול. ב־5 באוגוסט 1942, כשבועיים לאחר תחילת "האקציה הגדולה", גורשה וילצ'נסקה לטרבלינקה יחד עם הילדים והילדות ועם צוות הבית, בראשו ד"ר יאנוש קורצ'אק.

סטפה וילצ'נסקה ניהלה את בית היתומים בוורשה פולין יחד עם יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול. שניהם נשארו עם הילדים והילדות, והלכו איתם בזמן הגירוש הגדול. נספתה בטרבלינקה. בסוף שנות השלושים היא ביקרה בארץ ישראל והייתה גם בקיבוצים.

סטפה וילצ'נסקה בקיבוץ עין חרוד

18 שנה אחרי הביקור ההוא, שיר כתבה עליו בעיתון. להמשיך לקרוא

למה לא צריך לכעוס על קרן מרציאנו

המורות כעסו על העיתונאית ושדרנית קשת 12 קרן מרציאנו, ובצדק. אמירות כמו שלה, לפיהן מורות צריכות לעבוד מתוך תחושת שליחות ציבורית ולא לדבר על כסף, הן מקוממות. 

מורה בכיתה א' בעיירה קרית מלאכי, תמונה מאוסף התצלומים הלאומי שצילם משה פרידן. התמונה מופיעה בפוסט בנושא מעמד המורה, ומה שאמרו בחדשות קשת 12 על המורות בתקופת הקורונה והעבודה שלהן

מורה בכיתה א' בקריית מלאכי / משה פרידן לע"מ

אבל ההיסטוריה של מעמד האישה במקצוע ההוראה במדינת ישראל מלמדת שלא אליה צריך להפנות את הזעם. שורשיו של הזלזול הזה עמוקים מאוד. תחילתם בשנים הראשונות למדינה. להמשיך לקרוא

המורה להיסטוריה שלא שתקה

גרסה מורחבת של מאמר פורסם בהארץ

במאי 1955 פוטרה המורה שושנה כץ. הורים לתלמידים ותלמידות בבית הספר רמז בקריית שלום תל אביב טענו שהשפיעה על הילדים להצטרף לנוער הקומוניסטי. פיטוריה עוררו מחאה, והעניין הגיע לבג"צ, שהצדיק אותם. עברו שנים עד שהותר לה לחזור וללמד. בכל השנים האלה, כמו תמיד, פעלה לקידום צדק חברתי, זכויות עובדים ולמען שלום. מכתב ששלחה למערכת "הארץ" הביא להקמת "הורים נגד שתיקה". 

שושנה שמואלי (כץ) 2015-1929

פעילותה הציבורית האחרונה היתה במסגרת ארגון לרווחתם של לקויי ראייה. בסיפור חייה ופועלה יש הדהודים אקטואליים בנושא המפגש הרגיש בין חינוך לפוליטיקה, רדיפת מי שחשודים בעיני השלטון בתור "שמאלנים" וכמו במקרים אחרים הנוגעים לנשים בהיסטוריה, גם את השאלה מי זוכרות וזוכרים אותה, אם בכלל. להמשיך לקרוא

מורה מיתולוגית, אקורדיוניסטית וסוכנת מוסד

הטוסטוס של אסתריקו חנה משמאל לשער של בית הספר "זיו", בתא המטען נמצא האקורדיון שלה. בצד השני של הרחוב היה פרדס, רעננה היתה מושבה ובשיעורי מוסיקה לימדה המורה אסתר (אסתריקו) ברגר את כיתות א' עד ו' שירים שכבר אז, תחילת שנות ה-80, נחשבו ישנים. 

הטוסטוס של אסתריקו / צילום: תומר שלו

מלבד טוסטוס וקסדה, תמיד היה איתה אקורדיון. אלה הם שניים מהצירים העיקריים שהניעו את סיפור חייה, שראשיתם בברלין וסופם בבית העלמין רמות מנשה, כשמצאה מנוחה ליד בתה הילה, שנהרגה בתאונת אופנוע. להמשיך לקרוא

מחנכת בגטו וילנה, בגולאג בסיביר ובבית ספר בגבעתיים

צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה. 

צביה וילדשטיין (26 ביולי 1906 סרנה, האימפריה הרוסית – 28 בינואר 2001, גבעתיים, ישראל) הייתה אשת חינוך, אסירת ציון ופעילת ציבור. בתקופת השואה ניהלה בית יתומות בגטו ווילנה. לאחר מלחמת העולם השנייה הקימה בית יתומים בווילנה. הואשמה בבגידה במולדתה רוסיה ונשלחה לשמונה שנים של עבודות כפייה בסיביר. בישראל כיהנה כחברה מועצת העיר גבעתיים מטעם מפלגת העבודה, קיבלה את אות יקירת העיר (1985), פעילה בוועד למען החייל.

צביה וילדשטיין 2001-1906

על אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב. להמשיך לקרוא

למה שכחנו את זהבה פוקס מ"חבורת עלומים"?

הספר מעבר לכביש או: חבורת עלומים מאת דבורה עומר  הביא את סיפורה האמיתי של קבוצת עלומים ליד כפר הנוער בן-שמן בסוף שנות השלושים ותחילת שנות ה-40 של המאה שעברה. היה זה בית לנערים ולנערות ממשפחות הרוסות, כמו רובי, יתום חסר בית, שלמה, ילד מוכה שנהג לישון בתחנת אוטובוס, יענקלה הסמכותי שאהב את אסתי היפה, יוסי שהידרדר לפשע ואחרים, ביניהם אחד שאחר כך היה שחקן תיאטרון ידוע. הם גרו בצריפים מעבר לכביש בו שכן כפר הנוער שייסד ד"ר זיגפריד להמן. ארוחותיהם התבססו על שאריות חדר האוכל ועל מאכלים שבושלו מכרובית סוג ג' או חצילים. מי שיכלו להשתלב בכיתות של בן-שמן למדו שם. הם השכימו בחמש, אכלו פרוסת לחם בריבה ועלו לכפר הנוער לנקות את משרדיו, כיתותיו ואסלותיו. אחרי הלימודים חזרו לעבוד. היו אלה ימי המרד הערבי, הבוגרים ב"עלומים" הושבעו להגנה. 

קבוצת עלומים היתה מייסודו של חיים בר-נחום יחד עם זהבה פוקס. לא מוסד, אלא בית, כזה שמכלכל את עצמו, פתרון שמצאו אנשים טובים בהיעדר ריבונות, שהתבסס על שיתוף ועזרה הדדית. כמו שהסבירה זהבה פוקס בספר של דבורה עומר: "זה לא מוסד, אנחנו כאן כמו משפחה". להמשיך לקרוא

אימא מחליפה

כשאימא עוזבת את הבית, כל הבית מתערער. על זה נבנתה תכנית ריאליטי, שעקבה במקביל אחרישתי משפחות שאמהותיהן הוחלפו זו בזו, ועמן חוקי הבית, כלליו, מנהגיו, הגבלותיו והיתריו. ההנחה היתה, שברגע שאימא מתחלפת כל הבית משתנה, ואם אבא יעזוב, מה זה כבר משנה. 

לנה קיכלר זילברמן מחברת הספר מאה ילדים שלי

לנה קיכלר זילברמן 1987-1910

בתכנית הטלוויזיה, אחרי שבוע חזרו האימהות הביתה והתאחדו עם משפחותיהן הגרעיניות הביולוגיות, בדרך כלל בדמעות. הילדים והילדות שלהן למדו על בשרם איך יתנהל הבית אם תעמוד בראשו אישה אחרת, ואימא שלהם עברה סוג של שיעור בהורות. לנה קיכלר-זילברמן היתה אימא מחליפה לתמיד, ובעבור מאה הילדים והילדות שלה זה לא היה ריאליטי. זו היתה המציאות.

להמשיך לקרוא