הממשלה ה-21 והממשלה ה-22 של ישראל היו ממשלות אחדות: שמעון פרס ויצחק שמיר כיהנו כראש ממשלה ברוטציה. בזו הראשונה, ממשלת פרס, היו 25 שרים, כולם גברים. השנייה, ממשלת שמיר, מנתה 24 שרים ושרה אחת, שושנה ארבלי אלמוזלינו, בתפקיד שרת הבריאות. 

שרת הבריאות שושנה ארבלי אלמוזלינו / ראובן קסטרו

הייתה זו הפעם השנייה בה מילאה אישה תפקיד של שר בממשלת ישראל שכלל אחריות על משרד. כמו גולדה מאיר בשעתה, ארבלי אלמוזלינו הייתה האישה היחידה בממשלה.היא נולדה ב-1926 במוסול שבעיראק ולמדה בבית ספר מקומי, יהודייה יחידה בכיתה של מוסלמים, אחרי כן עבדה כמורה לאנגלית בבית ספר לבנות. היא הייתה פעילה בתנועה הציונית החלוצית והצטרפה לגרעין התיישבות במטרה לעלות לארץ. אחרי שנעצרה בחשד לפעילות ציונית ושוחררה ומכיוון שהייתה נתונה למעקב שם מצד השלטון ופעלה לקדם את עלייתה לארץ.

ב-1947 נמנתה עם העולים והעולות ב"מבצע מייקלברג" לעלייה מעיראק דרך האוויר. ביושבה בבית, סיפרה בריאיון ל"ביטאון חיל האוויר", "חיכיתי לדפיקה על הדלת: אם היא תהיה חזקה, זו תהיה המשטרה; אם היא תהיה עדינה, זה שליח המחתרת". מלבד אחיה, איש במשפחה לא ידע שהיא עוזבת. "רפאל חמו, אחד הפעילים, המתין לי בכרכרה והסיע אותי לתחנת-הרכבת. נכנסתי לסוף הקרון האחרון והסתתרתי בפינה. במשך 12 שעות הנסיעה ממוסול לבגדד לא זזתי, מהתרגשות ומפחד".

בארץ הצטרפה לגרעין בקיבוץ שדה נחום שהיה לגרעין המייסד של קיבוץ נווה אור. אחרי תקופה קצרה חברה למשפחתה שעלתה ארצה, במעברת בית ליד. היא החלה את פעילותה הציבורית והפוליטית ב-1948 בתנועת אחדות העבודה, מן השמאל הציוני. כמו פוליטיקאיות אחרות הייתה פעילה בארגון נשים, כאן במועצת הפועלות, ומילאה תפקידים בנושאים הקשורים לחברה ורווחה.

ב-1966 נכנסה לראשונה לכנסת ועמדה בין היתר בראשות ועדת העבודה וועדת הכלכלה ופעמיים הייתה סגנית יו"ר הכנסת. לקראת כהונתה זו ובמהלך מסע הבחירות נשאה דברים, שמלמדים על מרכיבי זהותה כדמות ציבורית: אישה מזרחית, חברת תנועה ומפלגה מהשמאל הציוני. אלה גם שיחקו תפקיד במקום הגבוה בו שובצה ברשימה לכנסת אז. כשנשאלה, בריאיון ל"ידיעות אחרונות", האם היותה אישה ובת עדות המזרח תרמו לקידומה, אמרה: "אם עובדה זו תרמה לקידומי, אין בכך פסול. בעניין מוצאי, אני גאה בו, ולעולם לא אתכחש למקורותיי. אני לא השתמשתי בזה". 

הדבר הראשון שעשתה בתפקידה כשרת בריאות היה לאשר את השתלת הכבד הראשונה בארץ, עניין שכרך גם מאבק עם הסיעות הדתיות. על סדר יומה עמדו התמודדות עם שביתת האחיות ומאמצים להגדיל את התקציבים לשירותי הבריאות וקידום חוק בריאות ממלכתי.

במליאת הכנסת 1984 עם שמעון פרס ואורה נמיר / נתי הרניק לע"מ

בדצמבר 1986 פנתה לראש הממשלה שמיר וביקשה שיאסור על השרים לעשן בישיבות הממשלה. האתגר היה לחייב את חברי הסיעה שלה, יצחק רבין ושמעון פרס, מעשנים כבדים, לא להצית סיגריה. באותה תקופה היא התחילה לטפל בהגבלה של העישון במקומות עבודה והקמה של "חדר עישון". כמו כן הציעה הטיל מס בריאות על סיגריות.

שרת הבריאות משכה את תשומת לב העיתונות. בדיווחים הראשונים על השבעת הממשלה היא הוצגה בתור "המנשקת". אז, במקום ללחוץ יד לשרים נישקה אותם בשתי הלחיים. השר מטעם ש"ס הסתפק בלחיצת יד. בהמשך הקדנציה קראו לה "המקוננת".

בדומה לשנות המדינה הראשונות, חלק נכבד הוקדש להתמודדות עם העבודה בבית והעבודה מחוץ לבית, כאן כשרה בממשלה. העיתונאית אורלי אזולאי-כץ דיווחה כי "אין לה עוזרת, והיא ממונה על עבודות הבית, כביסה היא עושה לבד, בדרך כלל ב-11 בלילה". כך או כך, תפקידיה הציבוריים לא מנעו מארבלי אלמוזלינו לפקוד את מגרש הכדורגל, כאוהדת שרופה של הפועל תל אביב.

ב-1965 היא נישאה לנתן אלמוזלינו, שהיה גזבר ההסתדרות ויו"ר רשת עמל. לימים סיפרה שעברה טיפולים במטרה להיכנס להיריון, שלא הצליחו. "אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורנית, הייתי עושה את שני הדברים יחד: קריירה פוליטית והקמת משפחה. כאשר נאמר לי שלא אוכל ללדת הייתי במצב נורא". בגלגול הבא, אמרה, "אני אעשה גם את זה וגם את זה. אני מוכנה לוותר אפילו על תפקיד שר כדי שיהיו לי ילדים".

כתבה גדולה עליה במוסף סוף השבוע של "מעריב" נפתחה בתיאור הרגע בו פרצה בבכי. נסיגתה מהתמיכה ב"פרויקט הלביא" הומשלה ל"אונס קבוצתי" שעברה מצד חבריה לסיעת המערך, לא פחות. העיתונאי אברהם תירוש כתב ש"היא איכפתית, דואגת דאגה אמיתית לעובדים, עושה מכל הלב" אך גם "רגשנית" ו"היסטרית", תכונות שבאופן מסורתי שמורות לנשים.  

כהונתה במשרד הבריאות, כסגנית שר וכשרה, מהדהדת במציאות הישראלית בשנת 2020, אם בימי הקורונה ואם לנוכח הממשלה ה-35. ב-1985 היא דרשה למנוע דיון בהעלאת השכר של הח"כים, כי כאשר עובדים ועובדות כה רבים מפוטרים, נרשמים לקבלת דמי אבטלה וזקוקים להשלמת הכנסה, "נבחרי העם צריכים לשמש דוגמה". כשכתב "ידיעות אחרונות" שאל אותה איך היא מצליחה לגמור את החודש, היא אמרה שלא מדובר על עניין אישי. "בתקופה שאנו מטילים הגבלות על הציבור כולו – מן הראוי שניקח גם כמה מגבלות על עצמנו".

נראה שגולדה מאיר הייתה בעבורה מודל: היא שאפה להיות שרת העבודה והרווחה, תפקיד שמאיר מילאה בשנות החמישים כשרת העבודה והביטוח העממי. "הערצתי אותה אישית, כאשה חכמה, כסמל". לשאלה אם היא שואפת להיות ראשת ממשלה ענתה בלאו מוחלט. 

ארבלי אלמוזלינו חזרה והדגישה את החשיבות של ייצוג נשים בגופים ציבוריים, למשל בוועד המנהל של רשות השידור ובנק ישראל. מאבקיה אלה עמדו בסתירה למיעוט הנשים בקרב נבחרי ציבור בכלל. "זה באמת אינו מדבר לזכותן של מפלגות אלה, שדווקא מפלגות סוציאליסטיות, הדוגלות בשוויון נשים, ינהגו כך. וזה לא בגלל שלא היו נשים". עד אז, שיעור הנשים בממשלות היה אפסי או נמוך מאוד: מלבד מאיר, שולמית אלוני ושרה דורון מילאו תפקיד של שרה ללא תיק. עברו שנים עד שמספר הנשים בממשלה החל לעלות. 

תפקיד שרה הוא קשה ביותר, אמרה ארבלי אלמוזלינו. "זהו הכתר של עבודה ציבורית, וחייבים להיות ראויים לשאת בו ביעילות ובצורה מכובדת. הרי לאשה קשה שבעתיים להגיע לכך". בריאיון שנתנה בסיום כהונתה כשרת הבריאות אמרה: "קיבלתי משרד קשה מאוד ולפעמים מתגנב לו הרהור: לשם מה אני צריכה את כל זה. אבל ממערכה לא בורחים. מי שיבוא אחרי יהיה יותר טוב? אני בטוחה שהוא לא ייאבק כמוני על הדרך".