גיל עדני, איש נהדר שהוא גם חבר, הוציא עכשיו ספר סיפורים. "גברת אלקלעי ישנה עם נעליים" הוא הראשון בו, ואפשר לקרוא אותו גם כאן. אם הסיפור יכבוש את לבכן (מניסיון), בהמשך יש קישור לרכישת הספר באתר של גיל, בהנחה על המחיר הקטלוגי.
למה דווקא הסיפור הזה?
הספר של גיל
גברת אלקלעי ישנה עם נעליים הוא, לכאורה, סיפור בידיוני. אבל הקשר בינו לבין המציאות הוא בהחלט לא מקרי. להמשיך לקרוא
ב-1955 חשבה שרה שנר-נשמית, בתקופת השואה פרטיזנית ובארץ מחנכת וסופרת, להשליך לפח את כתב היד של ספר הילדים עליו עמלה מזה מספר שנים. היא לא חשבה שסיפור על ילדים בתקופת השואה יעניין את הדור הצעיר במדינת ישראל. ב
שרה שנר-נשמית / ארכיון בית לוחמי הגטאות
תור פעילה מרכזית בבית לוחמי הגטאות וכאחראית על הסברת תקופת השואה לילדים ולנוער שבאו למוזיאון היא ידעה שהנערים והנערות "מתעניינים בעיקר בגבורה, בצד הרומנטי של התקופה", וזאת בקרב חברי המחתרות הלוחמות. רגע לפני שגנזה אותו, ביוזמתה של בת דודתה צפורה, שלחה את כתב היד למשוררת ולסופרת לאה גולדברג, שחשבה אחרת. "הילדים מרחוב מאפו" ראה אור לראשונה ב-1958 והיה לראשון והמפורסם בספריה.
יום אחד, כשעשתה ברכה פלאי את דרכה למשרדי ההוצאה לאור שלה, היא עצרה מונית. היא ביקשה מהנהג להסיע אותה למשרדים של "מסדה" בדרך ז'בוטינסקי ברמת גן. הנהג הסביר לה שהיא טועה: המשרדים של הוצאת "מסדה" נמצאים בגבעתיים ולא ברמת גן. היא הסבירה לו שהוא טועה: בגבעתיים נמצא בית הדפוס, ברמת גן – המשרדים. "נכון", אמר הנהג, "שמעתי שגם בדרך ז'בוטינסקי יש למסדה משרד, שם יושבת גברת זקנה וחותמת על צ'קים". היא אמרה לו: "הגברת הזקנה זו אני".
ברכה פלאי 1986-1892 / חדשות
לא הייתה זו הפעם הראשונה שהודגש הניגוד בין מעמדה ותפקידה של פלאי, מו"לית שייסדה בשנת 1932 את הוצאת הספרים "מסדה" ועמדה בראשה במשך שנים, לבין ההשתייכות המגדרית שלה. היא, אולי בתגובה, עשתה בדיוק את ההיפך.
בדיון מתוקשר של הממשלה בנושא ההקלות על המשק, ביקשה מירי רגב לפתוח מכוני יופי וקוסמטיקה "לרבות הסרת שיער בלייזר" כי הגיעו אליה הרבה פניות בנושא. לצד פתיחת מספרות, אפשר היה לצפות ששרת תרבות או שר חינוך יבקשו להעלות לדיון גם את האפשרות לפתוח ספריות, לרבות הספריות האקדמיות במוסדות להשכלה גבוהה.
מירי רגב בשבוע הספר העברי / קובי גדעון לע"מ
זה לא קרה, כי בדיון בנושא הצלת המשק מקריסה כלכלית הממשלה לא ספרה אותן. אך כבר אז היה צריך לקחת בחשבון פתיחת מוסדות שיש להם גם משמעות חברתית וערכית. להמשיך לקרוא
גיבור הספר "למרות הכול…" (הוצאת מאגנס) הוא אהרן מנצ'ר מווינה, שהיה חניך ומדריך ב"גורדוניה", וכמו אחרים ואחרות התעתד לעלות לארץ ישראל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה התמנה לתפקיד מנהל עליית הנוער בווינה ואחראי על תנועות הנוער שם. הוא היה אז בן 22. קודמיו בתפקיד עלו לארץ, וכך גם המדריכים הבוגרים האחרים. מנצ'ר החליט שהוא נשאר.
אהרן מנצ'ר ושתיים מחניכותיו, וינה 1939 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
בסוף 1939 הוא פעל כדי לקדם את העברתם של נערים ונערות לפלשתינה-א"י בנתיבי ההעפלה. זה היה בניגוד למדיניות שהכתיבה הנרייטה סאלד, לפיה עליית הנוער צריכה להתבצע באופן ליגאלי. כעבור כשנה לקח חלק בפעילותה של רחה פריאר להעלות נערים ונערות מברלין ומווינה. חלק מהם הגיעו לארץ. הוא גם פעל כדי לסייע לתנועות נוער בפולין, כשעמד בקשר עם יוז'ק (עזריאל) קוז'וך מ"הנוער הציוני" בסוסנוביץ'. להמשיך לקרוא
סיפור השואה של הלנה המרמֶש מלא וגדוש פרקים קשים ביותר: אם צעירה בעיירה קטנה במזרח פולין, שאיבדה את בנה הפעוט וכמעט את כל משפחתה, שהיטלטלה ממקום מחבוא אחד לאחר, גורשה לאושוויץ ובצעדת המוות הגיעה לברגן בלזן. בסיפור שזורים גילויי התנגדות ברוח – פרח באושוויץ, שירים שכתבה, מאמץ חוזר ונשנה לתעד את מה שראתה – וגם של תשישות ורפיון, ייאוש ואבדון.
הלנה המרמש 2010-1918
היא השמיעה בהזדמנויות רבות את סיפורה, והפגינה אופטימיות במינון יוצא דופן. ילדיה ונכדותיה איגדו את הדברים לספר שכותרתו ממצה את תפישת עולמה: "לאהוב למרות הכול". להמשיך לקרוא
עם הולדתה, ב-12 באוקטובר 1910, אמרה עליה אחותה מזל כי היא ורודה ויפה וקראה אותה רוז. כשגדלה התינוקת, החליטה בעצמה לשנות את שמה. "חששתי שהשם הזה יסבך אותי עם הילדים, ולכן בחרתי לי שם בעברית", כתבה לימים הסופרת שושנה שבבו. אמנם, ציינה, פירוש המילה "רוז" בעברית הוא ורד, ושושנה היא פרח אחר, "אבל השם הזה כבר דבק בי ואני דבקתי בו ולכן אני נקראת שושנה עד היום הזה".
שושנה שבבו / צילום מתוך הספר "אהבה בצפת"
היא נולדה בזכרון יעקב, בת למשפחה ותיקה בארץ, שמקורה בעיר צפת. משפחת אמה, טובה שבבו לבית כהן, התיישבה שם במאה ה-19, ומוצאה היה מפרס. להמשיך לקרוא
"במאמצינו לחתור לשוויון חברתי נביא תרומה חשובה להתפתחות החברה האנושית. עלינו לראות במאבקנו זה חזון אנושי בכלל, ובפרט בדור הזה של קיבוץ גלויות במולדת", כך אמרה עדה פישמן מימון בנאום שנשאה לפני כמעט 70 שנה, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת הראשונה. היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה.
עדה פישמן מימון / אוסף ביתמונה
היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה. להמשיך לקרוא
פורסם במוסף ספרים של הארץ
הכותרת הקולעת של ספר עיון מעניין זה, תנועה לאומית: על מחול וציונות (הוצאת עולם חדש), מאת ליאורה בינג-היידקר, מלמדת על ריבוי המשמעויות החוזר ונשנה בכל פרקיו. תנועה אינה רק "זרם ציבורי, ארגון מקיף של המוני עם המאוחדים בשאיפה כללית" או "שינוי מקום, מעבר" (אברהם אבן־שושן) שיחד עם המלה "לאומית" אינה רק מגדירה זרם החותר לייסד "קהילה פוליטית מדומיינת" (בנדיקט אנדרסון), לעניין זה התנועה הלאומית היהודית.
מחוללות בחג העומר, שנות ה-40 / ארכיון רמת יוחנן, פיקיוויקי
תנועה היא "תנועת החיים, שהפעילה אותם על במת ההיסטוריה בכוריאוגרפיה תזזיתית, מחול גדול בעל אופי אימפרוביזטורי המשתנה ומשנה את אופקיו בעודם מתהווים, בהתאם לנסיבות". גם מושגים כמו דרך, התיישבות, חלוץ וכמובן מחול מקבלים בספר זה משמעויות מרעננות. דווקא ציונות, מושג רב-הגדרות ופירושים כשלעצמו, החל במילונים ולקסיקונים דרך ספרות עיונית ומחקרית ועד הסלנג הצברי, זוכה להגדרה כמעט אגבית, כמונח שנטמע ב-1890 על ידי נתן בירנבאום, וגם זה בהערת שוליים. להמשיך לקרוא
פורסם בכתב העת זמנים, רבעון להיסטוריה
אחד המקורות ההיסטוריים המרכזיים לחקר קורותיהם של היהודים באירופה הכבושה בתקופת השואה הוא יומנים: אלה מלמדים על המאבק היומיומי להישרדות לפרטיו, מתעדים את חיי המשפחה, הקבוצה והקהילה, וחושפים את השמחה והעצב, התקווה והייאוש.
על פי רוב הם משמשים מקור חשוב ללימוד השואה והוראתה, ומניה וביה הם מראים שהיו דרכים שונות לגלות התנגדות לכיבוש הגרמני, שהתבטאו גם באחיזה בעיפרון ובנייר ולא רק באקדח וברימון. עיון ביומנים מספק לא פעם נחמה, זאת גם במקרים שבהם המחבר או המחברת לא נשארו בחיים, שכן הם משקפים את האופן שבו הם הצליחו, כפרטים וכציבור, לשמור על ערכיהם ותרבותם חרף הניסיונות של מנגנון השלטון הגרמני למחוק את צלם האדם היהודי. להמשיך לקרוא