גם זה ייצרב בזיכרון השואה שלנו

פורסם בעיתון הארץ

ב-19 באפריל 1961 פורסם בעיתון "למרחב", מביטאוני השמאל הציוני, אחד ממאמריו של המשורר ואיש הרוח חיים גורי, שכתב מאולם בית העם בירושלים, שבו התנהל אז משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. זה היה שמונה ימים אחרי פתיחת המשפט, עם תום נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים שמדינת ישראל הפנתה בשמם אצבע מאשימה כלפי היושב בתא הזכוכית. זה היה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר עוגן בחוק.

מקור: הרצל בוכה מחתרת הקריאטיב

בשולי המאמר תיאר גורי מה שסיפרו עיתונאים זרים שנקלעו לבית ספר בירושלים: "המורה רשמה על הלוח 'יום הזיכרון', וסיפרה לילדים במילים אחרות את שאמר התובע אתמול והיום. קמה ילדה בת 13, צמותיה על כתפיה, ושאלה: 'אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?'". להמשיך לקרוא ←

לפני קצת יותר מחמש שנים גיליתי, כמעט במקרה, את הסיפור הנשכח של עדה זלצר־רייס, שנפלה בקיץ 1948. בדפים באתר יזכור של משרד הביטחון מופיעים סיפורי חיים, תמיד קצרים מדי. הסיפור של עדה זלצר־רייס היה שונה. בנופלה, היא הייתה בת 49. ארבעים ותשע. היא טמונה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. איך נקלעת אישה בת 49 לקרבות במלחמת העצמאות, מה היא עשתה שם? איך הוכרה אישה בת 49 כחלל(ה) במערכות ישראל?

רחל זלצר, עדה זלצר־רייס, פרופ' טשרנה רייס

עדה זלצר־רייס לא באמת נפלה בקרב צבאי. היא נפלה בקרב על חייה. להמשיך לקרוא ←

בשנים הראשונות למדינה פורסם בישראל סיפור מסעיר: אישה יהודייה, שחקנית תיאטרון ואולי רקדנית, חטפה אקדח וירתה בגרמני על סף תא הגז במחנה המוות אושוויץ. קצין הס"ס שילינגר ציווה להתפשט, היא אמרה שאינה מתפשטת בנוכחות גברים. הוא הרים את מקלו, התכונן להכות אותה; היא הסירה את החזייה שלה, זרקה אותה בפניו וקראה: מתנה בשביל אשתך!'. הוא סטר לה, ואז היא תפסה את האקדח שנשלף ונשמט מידו, כיוונה, ירתה והרגה. 

הכניסה למחנה אושוויץ, צולם אחרי המלחמה / ארכיון בית לוחמי הגטאות

הסיפור, שעבר מפה לאוזן בין אסירי אושוויץ, פורסם בין היתר בקובץ עדויות על השואה, בספרים וגם הושמע בעדות בבית משפט. מי הייתה האישה הזו? לפי חלק מן הגרסאות, שמה היה פרנצ'סקה מאן, אך יכול להיות שהייתה זו לולה ליפמאן, ייתכן ששמה היה רגינה צוקר, ואולי הייתה זו אישה אחרת. להמשיך לקרוא ←

ב-1955 חשבה שרה שנר-נשמית, בתקופת השואה פרטיזנית ובארץ מחנכת וסופרת, להשליך לפח את כתב היד של ספר הילדים עליו עמלה מזה מספר שנים. היא לא חשבה שסיפור על ילדים בתקופת השואה יעניין את הדור הצעיר במדינת ישראל. ב

שרה שנר-נשמית / ארכיון בית לוחמי הגטאות

תור פעילה מרכזית בבית לוחמי הגטאות וכאחראית על הסברת תקופת השואה לילדים ולנוער שבאו למוזיאון היא ידעה שהנערים והנערות "מתעניינים בעיקר בגבורה, בצד הרומנטי של התקופה", וזאת בקרב חברי המחתרות הלוחמות. רגע לפני שגנזה אותו, ביוזמתה של בת דודתה צפורה, שלחה את כתב היד למשוררת ולסופרת לאה גולדברג, שחשבה אחרת. "הילדים מרחוב מאפו" ראה אור לראשונה ב-1958 והיה לראשון והמפורסם בספריה.

להמשיך לקרוא ←

בלילה בין השלושה לארבעה בדצמבר 1942 התקרבו שתי משאיות לגבול בין נורבגיה לשבדיה. זה היה נר ראשון של חנוכה תש"ג. למראית עין, נטענו שתי המשאיות בתפוחי אדמה. בפועל, תחת יריעות הברזנט ישבו ארבעים איש ואישה וכן ילדים. סמוך לגבול המשאיות עצרו. הנוסעים והנוסעות ירדו ועשו את יתרת הדרך ברגל. 

הנרייטה סמואל בעדותה במשפט אייכמן, 1961

הקור היה עז ביותר, חורף בצפון אירופה. בין החוצים את הגבול היו הנרייטה סמואל, הרבנית של קהילת יהודי נורבגיה, ושלושת ילדיה, הגדול היה אז בן עשר. להמשיך לקרוא ←

בחודש מאי 1939 באה סטפה וילצ'נסקה לבקר את מרים שיר בביתה בתל־אביב. היה זה זמן קצר לפני שהיא חזרה לפולין, בתום תקופה שבה נמצאה בארץ, בקיבוץ עין־חרוד. אף שווילצ'נסקה יכלה להישאר בפלשתינה, היא החליטה לחזור לעבודתה בבית היתומים קרוכמאלנה 92 בוורשה. כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת העולם השנייה. ב-1940 נסגר הגטו בבירת פולין. בין חומותיו, המשיך בית היתומים לפעול. ב־5 באוגוסט 1942, כשבועיים לאחר תחילת "האקציה הגדולה", גורשה וילצ'נסקה לטרבלינקה יחד עם הילדים והילדות ועם צוות הבית, בראשו ד"ר יאנוש קורצ'אק.

סטפה וילצ'נסקה בקיבוץ עין חרוד

18 שנה אחרי הביקור ההוא, שיר כתבה עליו בעיתון. להמשיך לקרוא ←

גיבור הספר "למרות הכול…" (הוצאת מאגנס) הוא אהרן מנצ'ר מווינה, שהיה חניך ומדריך ב"גורדוניה", וכמו אחרים ואחרות התעתד לעלות לארץ ישראל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה התמנה לתפקיד מנהל עליית הנוער בווינה ואחראי על תנועות הנוער שם. הוא היה אז בן 22. קודמיו בתפקיד עלו לארץ, וכך גם המדריכים הבוגרים האחרים. מנצ'ר החליט שהוא נשאר.

בסוף 1939 הוא פעל כדי לקדם את העברתם של נערים ונערות לפלשתינה-א"י בנתיבי ההעפלה. זה היה בניגוד למדיניות שהכתיבה הנרייטה סאלד, לפיה עליית הנוער צריכה להתבצע באופן ליגאלי. כעבור כשנה לקח חלק בפעילותה של רחה פריאר להעלות נערים ונערות מברלין ומווינה. חלק מהם הגיעו לארץ. הוא גם פעל כדי לסייע לתנועות נוער בפולין, כשעמד בקשר עם יוז'ק (עזריאל) קוז'וך מ"הנוער הציוני" בסוסנוביץ'. להמשיך לקרוא ←

פורסם בידיעות אחרונות

תיעוד השואה היה מפעל חייה של מרים נוביץ. במלחמת העולם השנייה היא הייתה חברת מחתרת בצרפת, ולאחר שנאסרה פעלה להצלת הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שחיבר יצחק קצנלסון. 

מרים נוביץ 1990-1908 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

בשנת 1965 יצא בפעם הראשונה מסע נוער ישראלי לפולין. הנערים והנערות ביקרו באתרי מחנות המוות טרבלינקה, מיידאנק ואושוויץ־בירקנאו, וסיירו בוורשה ובקרקוב. בראש הקבוצה עמדה פרדקה מזיא, ניצולת השואה, סופרת ומחנכת, שיזמה את המסע ואירגנה אותו.

פרדקה מזיא / מקור: אתר קיבוץ העוגן

בשובם ארצה כתבה להם: "הראיתי לכם מה מסוגל לעשות אדם אשר נותן להוביל את עצמו ללא מחשבה עצמית, ללא בדיקה, כאשר הוא שוכח שהוא חלק מחברה אנושית גדולה. הראיתי לכם את תחתית השאול, לא כדי לעורר בכם שנאה, אלא על מנת שתדעו לעמוד במבחנים בחייכם. שאלו תמיד את עצמכם: 'האם מותר לי?' תהא טובת האדם, באשר הוא אדם, נר לרגליכם". שני דורות חלפו. מסעות הנוער צברו תאוצה ונטענו משמעות לאומית חזקה, שמעמעמת את ההיבט הכלל־אנושי כפי שמזיא ביטאה אותו אז. להמשיך לקרוא ←