גם זה ייצרב בזיכרון השואה שלנו

פורסם בעיתון הארץ

ב-19 באפריל 1961 פורסם בעיתון "למרחב", מביטאוני השמאל הציוני, אחד ממאמריו של המשורר ואיש הרוח חיים גורי, שכתב מאולם בית העם בירושלים, שבו התנהל אז משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. זה היה שמונה ימים אחרי פתיחת המשפט, עם תום נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים שמדינת ישראל הפנתה בשמם אצבע מאשימה כלפי היושב בתא הזכוכית. זה היה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר עוגן בחוק.

מקור: הרצל בוכה מחתרת הקריאטיב

בשולי המאמר תיאר גורי מה שסיפרו עיתונאים זרים שנקלעו לבית ספר בירושלים: "המורה רשמה על הלוח 'יום הזיכרון', וסיפרה לילדים במילים אחרות את שאמר התובע אתמול והיום. קמה ילדה בת 13, צמותיה על כתפיה, ושאלה: 'אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?'". להמשיך לקרוא ←

פורסם בידיעות אחרונות

תיעוד השואה היה מפעל חייה של מרים נוביץ. במלחמת העולם השנייה היא הייתה חברת מחתרת בצרפת, ולאחר שנאסרה פעלה להצלת הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שחיבר יצחק קצנלסון. 

מרים נוביץ 1990-1908 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.

רות בונדי בראיון טלוויזיוני ב-2008

בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן: להמשיך לקרוא ←

פוסט אורח מאת נעם סמית

הגענו אליה לאחר נופש קצר בחוף דור. אני נטפתי כמו ברז בעקבות האלרגיה שלי והיא נתנה לי את אחת מתרופות הסבתא שלה. היה זה המפגש הראשון שלי פנים אל פנים עם ציקי, לאחר שבמשך כמה שנים רק שמעתי את השם מרחףתדיר בחלל סלון המשפחה. כזאת היתה ציונה (ציקי) לירון לוי, סבתה של אשתי, אישה פעלתנית עם אנרגיות אינסופיות שרוחה והרושם שהותירה ניכרו בחיי משפחתה גם לאחר לכתה מהעולם באוקטובר 2010.

במסגרת קורס בנושא נשים בהיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים בו התבקשתי לכתוב ערך בעל חשיבות היסטורית על אישה, התעמקתי בסיפורה של האמנית ציונה לוי-לירון. נוכחתי לדעת, שפעילותה הענפה חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של משפחתה. היא הלחינה והפיקה יצירות מוסיקליות רבות בשיתוף זמרים ומוסיקאים נודעים, יצרה פסלים וציורים שהוצגו בתערוכות יחיד במוזיאונים חשובים, ניצחה במשך שנים על התרבות בקיבוץ שפיים, ועוד. למרות שהחשיפה הציבורית מעולם לא היתה הכוח שהניע אותה, חשבתי שראוי שיהיה לה מקום בסיפור הישראלי הרחב. להמשיך לקרוא ←

פורסם ב-ynet

רוז'ה רובוטה הוצאה להורג ב-6 בינואר 1945, בדיוק שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ. היא השתתפה בהכנות למרד הזונדרקומנדו במחנה זה, כשהבריחה אבק שריפה יחד עם חברוֹת אסירות. על אף כליאתה והעינויים שעברה לא גילתה דבר. הצעירות נתלו. הן צעדו גאות ושקטות עד הסוף. מפקד המחנה קרא לבחורות להתקרב, סיפרה לימים ניצולה שהיתה עדה למאורע, למען תיראנה כולן מהו דינה של בוגדת. נשים העידו שמילותיה האחרונות של רוז'ה רובוטה היו: "אחיות, נקמה!"

רוז'ה רובוטה

פורסם בעיתון הארץ

שנה לאחר הודעת שר החינוך, הרב שי פירון, על החלת תכנית מחייבת להוראת השואה במערכת החינוך בכל שכבות הגיל, מתקבל הרושם, שהמדיניות החדשה מקדמת לא רק יוזמות ברוכות המעודדות לימוד אמיתי של הנושא, אלא גם פעילות חינוכית שתוצאותיה הרסניות. פעילות כזאת מתוארת במאמר "פעילות מתמטית קצרה, להמחשת עוצמת השואה" מאת מרצה ומורה למתמטיקה, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת מספר חזק 2000 שעליו אמונים משרד החינוך, אוניברסיטת חיפה, המרכז הישראלי לחינוך מדעי וטכנולוגי ומכללת בית ברל.

ק.צטניק מעיד במשפט אייכמן

מאמר מציגה הכותבת פעילות שיזמה ושהיא מעבירה בכל הכיתות שבהן היא מלמדת, מבית הספר היסודי ואילך. עיקר הפעילות הוא ניסיון להמחיש לתלמידים ולתלמידות את המשמעות של הזוועות שהתרחשו בתקופת השואה על ידי המחשה של משמעות המספר  .6,000,000

להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ, מוסף ספרים

הספר הילדה של דודה לולה  מאת תרצה דביר הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת, ומרבית הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין, זהו סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאימא. ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

למראית עין, זהו סיפור קלאסי על אם המטלטלת את עצמה ואת בתה בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מהבת. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. היא נולדה בשנת 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת שש-עשרה הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית פרייהייט ויצאה להכשרה. בגיל תשע עשרה השתתפה בסמינר המרכזי של ה"החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של פרייהייט עם החלוץ הצעיר. כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם עברה לביאליסטוק והיתה פעילה במחתרת החלוצית בשטח שנשלט על ידי הסובייטים. בחודש דצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש הגרמני, והיא התנדבה לתפקיד. 

צביה לובטקין 1978-1914 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

יחד עם חברהּ לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ האגדי, היתה מהמניעים את הקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שהוביל את המרד והיתה חברת מטה המפקדה של הארגון. היא הפכה דמות מרכזית שעוררה כבוד בקרב כל אלה איתם באה במגע. מי שפגשו בה, לא יכלו לשכוח. להמשיך לקרוא ←