לפני קצת יותר מחמש שנים גיליתי, כמעט במקרה, את הסיפור הנשכח של עדה זלצר־רייס, שנפלה בקיץ 1948. בדפים באתר יזכור של משרד הביטחון מופיעים סיפורי חיים, תמיד קצרים מדי. הסיפור של עדה זלצר־רייס היה שונה. בנופלה, היא הייתה בת 49. ארבעים ותשע. היא טמונה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. איך נקלעת אישה בת 49 לקרבות במלחמת העצמאות, מה היא עשתה שם? איך הוכרה אישה בת 49 כחלל(ה) במערכות ישראל?
רחל זלצר, עדה זלצר־רייס, פרופ' טשרנה רייס
עדה זלצר־רייס לא באמת נפלה בקרב צבאי. היא נפלה בקרב על חייה. להמשיך לקרוא
הפודקאסט גיבורות מקומיות עלה לאוויר! לקישורים להאזנה גוללו למטה.
מה בפודקאסט? להמשיך לקרוא
איפה היו הנשים בכ"ט בנובמבר? לא בפרקים בספרי ההיסטוריה המביאים את השתלשלות האירועים עד ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות על החלטה 181, שעיקרה סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות. אלה מעמידים במרכז את הפעילות המדינית של מי שנשאו בתפקידים פורמליים, שרובם היו גברים. אך כמו תמיד, נשים היו בסיפור הזה – בריקודי המעגל באותו לילה ובמלחמה שפרצה אז, במוצאי שבת 29 בנובמבר 1947, והייתה הארוכה במלחמות מדינת ישראל.
מרים אוסיה 1928–1948
כמו שאמר חיים חפר, בלילה ההוא ראו אחרוני החוגגים את ראשוני ההרוגים. בין אלה וגם אלה הייתה מרים אוסיה, חברת פלמ"ח בהכשרת הצופים. במכתב אישי שכתבה למחרת החגיגות, ביום ראשון 30 בנובמבר 1947, היא תיארה שמחה ועצב, התרגשות ודאגה.
לפי דף ה"יזכור" באתר משרד הביטחון, שושנה ג'מיל נהרגה בשניים ביוני 1948. כך גם חקוק על המצבה שלה, בקבר אחים, על פי התאריך העברי: כ"ד באייר תש"ח.
מקור: תיק שושנה ג'מיל / ארכיון בית ז'בוטינסקי
על פי ארכיון בית ז'בוטינסקי, היה זה ב-17 במאי 1948. רשימה ובה הספדים פורסמה בביטאון הימין "חרות" באוקטובר 1948. להמשיך לקרוא
סילביה ביירק נהרגה במלחמת העצמאות בארבעה ביוני 1948 בעת שירותה בירושלים, ביחידת ההאזנה של שירותי המודיעין, שנודעה לימים בתור יחידה 8200. היא הייתה בת 24 וחצי. עד לאחרונה, הקשר שלה ליחידה זו וכן נפילתה במהלך שירותה בה לא היה מוכר וידוע – גם לא לא.נשי מורשת המודיעין. פרט זה התגלה ואומת באחרונה, ובימים אלה מסתיים תהליך אישור ההכרה בה כחללה של חיל המודיעין ובתוך כך כנופלת הראשונה של יחידה 8200. ר
סילביה ביירק 1948-1923
אשיתו של הגילוי בפינה "היה הייתה" בתכנית סדר יום עם קרן נויבך (כאן רשת ב') לפני כחצי שנה. להמשיך לקרוא
חוי לויצקי, מקלענית וחובשת, נודעה בקרב חברי וחברות פלמ"ח ובמורשתו בתור לוחמת שהייתה נחושה למלא כל משימה. במלחמת העצמאות, לנוכח ההוראה של הפיקוד לא לאפשר לנשים ללחום בקו הראשון, החליטה שהיא מסרבת. איציק אשכנזי, המ"מ שלה, סיפר שהיא אמרה לו: "דבר אחד תדע לך, אם אתה לא ממשיך להוציא אותי, אני מתאבדת, ממש מתאבדת".
חוי (חוה) לויצקי / אתר מוזיאון הפלמ"ח
היא נהרגה ביום שישי, 7 בינואר 1949, בזמן שטיפלה בפצוע. להמשיך לקרוא
כשניוטה הלפרין רצתה להתגייס ל"הגנה" שאלו אותה אם היא יודעת לבשל ואם למדה עזרה ראשונה. היא הייתה אז כבת 19. היעדר כישורים בשני תחומים אלה פסל אותה על הסף. זה היה אופייני: מקומן של נשים במחתרות נתחם בגבולות המגדר והן יועדו לתפקידי שירות, טיפול וסיעוד.
השתתפותן לא הייתה מובנת מאליה וגם מבחינה מספרית הן היו מיעוט. בסופו של דבר, אלה היו המאפיינים העיקריים של חברות הגדוד עליו פיקדה מאז 1941. אך לה מעולם לא היה ספק: גם תפקידים שלא בהכרח נקשרו לפעולות נועזות והתקיימו מאחורי הקלעים הם בעלי חשיבות. גם אלה, אמרה, נחשבים תפקידי לחימה. להמשיך לקרוא
ציונה חיון נהרגה בירושלים ב-11 בספטמבר 1948. למעלה מחמישים שנה עברו עד שהכירו בה בחיל המודיעין כמי שנפלה כחלל בשירות קהיליית המודיעין.
בכך הייתה לראשונה מקרב הנופלים והנופלות בחוליית ההאזנה ל"שירות פענוח נסתרות" (שפ"ן), לימים יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין שמוכרת היום בתור 8200. להמשיך לקרוא
הרשימה בביטאון צעירי לח"י העלתה על נס את לאה פריזנט, שנהרגה ב-25 ביולי 1948 בירושלים, והיא בת 18 וחצי. "אחת היתה אריאלה, מיוחדת מכולן, ועל כן ידענוה כ'נערה' בשורותינו", נכתב, "כך הייתה ידועה גם "בקרב חיילי 'ההגנה' שהכירו אותה". הבחירה לכנות את פריזנט "נערה" נגעה לא רק לגיל הצעיר שלה. הייתה לכך גם משמעות ערכית חזקה. הנערה, צעירה לוחמת, הייתה נכונה להקריב את חייה למען הגנת הארץ, בדיוק כמו הנער, עליהם כתב נתן אלתרמן בשיר קאנוני.
לאה (אריאלה) פריזנט 1948-1930
ההדהוד ל"מגש הכסף" הפלמ"חניקי בהספד על לוחמת ב"שוּרָה", ממנה משחרר רק המוות, מלמד גם הוא כיצד המשותף בינה לבין צעירות חברות מחתרת באשר היא, היה רב על השונה. להמשיך לקרוא
חברת פלמ"ח זיוה ארבל, שהיתה מ"כית, מ"מית וקצינת הקשר הראשונה בפלמ"ח, התפרסמה בעקבות שתי תמונות שצילם בוריס כרמי בעיצומה של מלחמת העצמאות. אחת, שצולמה בבן-שמן מיד אחרי כיבוש לוד, וידועה בתור "הנערה עם האקדח". שנייה, שצולמה בחורבות הכפר ברפיליה, שפורסמה בעיתון "במחנה" בצמוד לכיתוב "מי מקנא בכד?".
עיתון "במחנה", 29 ביולי 1948 / זמרשת
בזכות התמונות הפכה זיוה ארבל לסמל לתרבות הצברית ובמיוחד לפלמחניקיות, כנערות שבשעת מלחמה חגרו נשק ויצאו לקרבות. להמשיך לקרוא