גם זה ייצרב בזיכרון השואה שלנו

פורסם בעיתון הארץ

ב-19 באפריל 1961 פורסם בעיתון "למרחב", מביטאוני השמאל הציוני, אחד ממאמריו של המשורר ואיש הרוח חיים גורי, שכתב מאולם בית העם בירושלים, שבו התנהל אז משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. זה היה שמונה ימים אחרי פתיחת המשפט, עם תום נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים שמדינת ישראל הפנתה בשמם אצבע מאשימה כלפי היושב בתא הזכוכית. זה היה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר עוגן בחוק.

מקור: הרצל בוכה מחתרת הקריאטיב

בשולי המאמר תיאר גורי מה שסיפרו עיתונאים זרים שנקלעו לבית ספר בירושלים: "המורה רשמה על הלוח 'יום הזיכרון', וסיפרה לילדים במילים אחרות את שאמר התובע אתמול והיום. קמה ילדה בת 13, צמותיה על כתפיה, ושאלה: 'אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?'". להמשיך לקרוא ←

לפני קצת יותר מחמש שנים גיליתי, כמעט במקרה, את הסיפור הנשכח של עדה זלצר־רייס, שנפלה בקיץ 1948. בדפים באתר יזכור של משרד הביטחון מופיעים סיפורי חיים, תמיד קצרים מדי. הסיפור של עדה זלצר־רייס היה שונה. בנופלה, היא הייתה בת 49. ארבעים ותשע. היא טמונה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. איך נקלעת אישה בת 49 לקרבות במלחמת העצמאות, מה היא עשתה שם? איך הוכרה אישה בת 49 כחלל(ה) במערכות ישראל?

רחל זלצר, עדה זלצר־רייס, פרופ' טשרנה רייס

עדה זלצר־רייס לא באמת נפלה בקרב צבאי. היא נפלה בקרב על חייה. להמשיך לקרוא ←

ומה יקרה לנשים אם ההפיכה המשטרית לא תיבלם

פורסם בעיתון הארץ

בשנת 1954 החליטו במטה חיל האוויר להפסיק לאלתר את השתתפותן של נשים בקורס טיס ולהגביל את המיונים לקורס לגברים בלבד. הסיבה: חיל האוויר לא מעוניין להשקיע בהכשרה של נשים לתפקידי צוות אוויר, מפני שהתפקיד של אישה בעולם הוא להקים משפחה וללדת ילדים, לא להטיס מטוסים. השקעה בהכשרה של נשים לטיס היא בזבוז כסף, אנרגיה וזמן. במקומן עדיף להכשיר עוד גברים.

מסיימות קורס טיס / מקור: עמית אגרונוב, אתר חיל האוויר

נימוק זה הוסתר היטב לאורך שנים, במסווה של שיקולי ביטחון. הטענה לפיה קורס טיס חסום בפני נשים מפני שלאישה אסור לחצות קו אויב זרתה חול בעיניים של כל מי שהעלו על הדעת להתקומם נגד האפלייה על בסיס מין. עם השנים, השתרשה האפלייה והפכה לאקסיומה חברתית: קורס טיס הוא לבנים בלבד. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

באוגוסט 1949 פירסמה עורכת הדין הפמיניסטית, תהילה מטמון, אזהרה. החזרת הפליטים הפלסטינים תביא לכינונה של מדינת ישראל כמדינת הלכה. היה זה עם תום החתימה על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות השכנות, כחצי שנה לאחר הקמת ממשלת ישראל הראשונה בראשות דוד בן־גוריון, שבה כיהנו חמישה שרים מ"חזית דתית מאוחדת", הסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

ממשלת ישראל ה-37. כמה כמה? מספר הנשים בממשלה ירד לשפל חדש

במאמרה, "על החזרת הפליטוֹת הערביות", שפורסם ב"האשה במדינה", כתב עת שהיא ערכה והוציאה לאור, הציגה מטמון נימוק להתנגדות להחזרת הפליטים שלא היה ביטחוני, כלכלי או לאומי, אלא מגדרי: להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

בתחילת שנות ה-60 פורסם ב"הארץ" מאמר נועז: העיתונאית שולמית לבארי הסבירה מדוע חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל אשה להפסיק היריון אם רצונה בכך, ומדוע הטענה שקשרה בין הגברת הילודה לחוסנה של המדינה היא עקרה, תרתי משמע. 

שולמית לבארי / באדיבות מיכל פרבר

כותרת המאמר, שפורסם במדור "לאשה ולבית", היתה: "הפלות מלאכותיות — מציאות וצביעות". בכך היתה לבארי לפה לנשים רבות, שלמרות המחסומים שהציבה המדינה ידעו כי זכותן על גופן חזקה יותר מכל דבר אחר. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

לאחרונה נסיעה בנתיבי איילון מזמנת שתי הפתעות. אחת נעימה: התנועה זורמת, רוב הזמן מהירות הנהיגה אף עולה על 50 קמ"ש. האחרת פחות נעימה: הגשר בין מחלף השלום למחלף לה גווארדיה כבר לא נקרא "גשר יהודית" אלא "גשר יצחק נבון". 

יהודית מונטיפיורי 1862-1784

מבלי לפגוע בשמו וזכרו של הנשיא החמישי, שר החינוך והתרבות וחבר כנסת, איש רב־פעלים וזכויות, משמעות השינוי היא מחיקת שמה וזכרה של אשה מהמרחב הציבורי – יהודית מונטיפיורי, אקטיביסטית פילנתרופית שחיה ופעלה במאה ה-19. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

ענת סרגוסטי צודקת. התרפקות על כהונתה של אישה בתור ראש ממשלה בישראל מרחיבה את הלב אך זורה חול בעיניים. דרושה מאסה קריטית של נשים בעמדות בכירות ולשם כך דרוש שינוי בסדרי העדיפויו. כדי שזה יקרה, עלינו לשאת עיניים לאישה אחרת, רחל כהן-כגן, ולהקשיב למה שהיא אמרה מזמן.

רחל כהן-כגן / ארכיון הכנסת

יחד עם מאיר, הייתה כהן-כגן אחת משתי הנשים שחתמו על הכרזת העצמאות (מקרב 37 חותמים בסך הכול). להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

בנובמבר 1968 אשה היתה לנשיאת מדינת ישראל ליום אחד. היעדרם מהארץ של הנשיא השלישי, זלמן שזר, ושל יו"ר הכנסת, קדיש לוז, הפכו את ח"כ דבורה נצר, אז סגנית יו"ר הכנסת, באופן רשמי לנשיאה. במפא"י חשבו שזה קוריוז נחמד: "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת־מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", כך דווח בעיתון "דבר". 

רבקה גובר, מושב נהורה 1959 / לע"מ

זה מסמל את מעמד האשה במדינת ישראל: אם בתפקיד רם מעלה, אז במילוי מקום ובזמן קצוב, במקרה זה – 24 שעות. כמעט 40 שנה אחר כך, שוב נקלעה אשה לתפקיד נשיאת המדינה: היתה זו ח"כ דליה איציק, אז יו"ר הכנסת, במהלך פרשת עבריין המין משה קצב. גם זה היה כתחליף ולזמן מוגבל. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

הפעם, בנימין נתניהו אמר אמת. כשהשרה מירב כהן שאלה אותו למה אפילו אישה אחת לא נמנית עם "קבינט הקורונה" שהציע להקים, הוא אמר לה שכרגע יש דברים יותר חשובים על סדר היום של מדינת ישראל. היא לא משעממת אותו; פשוט זה המצב, וזה לא הזמן לשנות. 

חברת הכנסת בבה אידלסון בהצבעה בכנסת (1961) / פריץ כהן לע"מ

מה כהן ועמיתותיה בכנסת ובממשלה יכולות לעשות בתגובה לאמירה כזאת? ההיסטוריה של נשים בכנסת מלמדת שעומדות בפניהן אפשרויות שונות. הנה כמה מהן: להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"על חוט השערה" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספר מותח ומרתק, חשוב ומעורר מחשבות, ולמרות זהותה של הסופרת, סופו אינו ידוע מראש וגם לא נודע במהלכו. הגיבורה היא נוגה, אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ג'ינג'ית שהצטיינה בלימודי ראיית חשבון ובעבודתה במשרד יבשושי, ואת חייה ממלאת הזוגיות עם בן, שבמסגרת עבודתו החשאית היה נוהג לצאת לחוץ לארץ לרגל משימות ביטחוניות ומזו האחרונה לא שב, "נעלם בהבל פה, כנקודה שהונחה בסופו של משפט, מותיר אותה לגמרי לבד". אז "עולמה טולטל, או כפי שקרה הלכה למעשה – עולמה התהפך" והיא דוהרת, שטופת דמעות, אל התהום וממנה, מחשכת ייאוש ודיכאון לנצנוץ של תקווה ובחזרה, ומעת לעת, בזכות גברים הנכנסים ויוצאים מחייה ונופים מתחלפים, גם רגעים של חסד ועונג.

אחד הגברים האלה, קולגה של בן, שהוא גם רופא וידיד, מחפש ומוצא דרך להקל עליה את ההתמודדות עם המצב החדש, כשהוא מביא לה "יומן שמצאתי לגמרי במקרה אצלנו בארכיון השמור". זהו יומנה של "האישה של הנווט שלא חזר", אותו כתבה כשהייתה בת 25, בשבע השנים הראשונות לשביו והיעדרו, מאז 16 באוקטובר 1986. וכך, בעמוד 36, נכנסת תמי ארד לסיפור שלה. להמשיך לקרוא ←