ארכיון תגיות: משפט אייכמן

אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?

גם זה ייצרב בזיכרון השואה שלנו

פורסם בעיתון הארץ

ב-19 באפריל 1961 פורסם בעיתון "למרחב", מביטאוני השמאל הציוני, אחד ממאמריו של המשורר ואיש הרוח חיים גורי, שכתב מאולם בית העם בירושלים, שבו התנהל אז משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. זה היה שמונה ימים אחרי פתיחת המשפט, עם תום נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים שמדינת ישראל הפנתה בשמם אצבע מאשימה כלפי היושב בתא הזכוכית. זה היה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר עוגן בחוק.

בשולי המאמר תיאר גורי מה שסיפרו עיתונאים זרים שנקלעו לבית ספר בירושלים: "המורה רשמה על הלוח 'יום הזיכרון', וסיפרה לילדים במילים אחרות את שאמר התובע אתמול והיום. קמה ילדה בת 13, צמותיה על כתפיה, ושאלה: 'אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?'". להמשיך לקרוא

הלילה יהיה קר מאוד, אני מציעה לך לכסות את ילדיך היטב

בלילה בין השלושה לארבעה בדצמבר 1942 התקרבו שתי משאיות לגבול בין נורבגיה לשבדיה. זה היה נר ראשון של חנוכה תש"ג. למראית עין, נטענו שתי המשאיות בתפוחי אדמה. בפועל, תחת יריעות הברזנט ישבו ארבעים איש ואישה וכן ילדים. סמוך לגבול המשאיות עצרו. הנוסעים והנוסעות ירדו ועשו את יתרת הדרך ברגל. 

הנרייטה סמואל בעדותה במשפט אייכמן, 1961

הקור היה עז ביותר, חורף בצפון אירופה. בין החוצים את הגבול היו הנרייטה סמואל, הרבנית של קהילת יהודי נורבגיה, ושלושת ילדיה, הגדול היה אז בן עשר. להמשיך לקרוא

דודה אלזה

פוסט אורחת מאת אילה אבנת

אילה אבנתאני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".

שולחן האוכל אצלנו היה ידוע, לבני ובנות המשפחה ואורחיה, כמוקד לסיפורים על תקומה, ציונות וגילויי פטריוטיות. עם חלוף השנים למדתי כי אלזה, אחת מארבע אחיות, הגיעה לארץ ישראל בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובכך הייתה האחרונה מן המשפחה המורחבת שעלתה מפולין. להמשיך לקרוא

מה פתאום שאישה תהיה קצינה

חנה יעקובסון התגייסה למשטרת ישראל בתחילת קיץ 1948, ובכך היתה לאחת הנשים הראשונות ששירתו במשטרת ישראל, אולי אף הראשונה שבהן. ללשכת הגיוס של המשטרה, ששכנה אז בתל אביב, הגיעה ביום חם מאוד של חודש יוני. גם אחרי שבעים שנה היא לא שוכחת את הקצין שקיבל את פניה שם. 

חנה יעקובסון היתה מהשוטרות הראשונות במשטרת ישראל. בשנת 1960 הייתה האישה הראשונה שהצטרפה ליחידה "לשכה 06" לחקירה אדולף אייכמן לקראת המשפט שלו. שירתה אחרי כן במשך שנים במשטרת ישראל

חנה יעקובסון בעבודתה ב"לשכה 06", 1960

"אמרתי לו: אני רוצה להתגייס. הוא נורא שמח, מפני שאני הייתי האישה הראשונה שהופיעה". במהלך השנים מילאה שורה של תפקידים במשטרת ישראל. ב-25 במאי 1960 נמנתה עם ראשוני "לשכה 06", היחידה המיוחדת של משטרת ישראל לחקירת הפושע הנאצי אדולף אייכמן. היא היתה אחת מן הנשים המעטות ששירתו ביחידה זו, והיתה הבכירה שבהן. להמשיך לקרוא

היי שקטה

במותה היתה ליזה מאגון לאגדה. פעילותה בתור שליחה של המחתרת בגטו וילנה, עמידתה בעינויים במהלך מאסרה, הפתק ובו מילים אחרונות שכתבה והוברח לידיהם של חבריה וחברותיה לנשק ונסיבות הוצאתה להורג, ביום 17 בפברואר 1943, היו מרכיבים חשובים בהפיכתה לדמות מופת. המחתרת קראה כלי נשק על שמה, ונקבע שסיסמת הגיוס תהיה "ליזה קוראת!".

היתה בזה נחמה, כתבה חברתה רוז'קה קורצ'אק: "ליזה, שאינה עמנו, שהוציאה נשמתה, שגופה הושלך לקברות אחים שבפונאר ואף יישרף לאפר – ליזה קוראה. היא חיה שוב!"

להמשיך לקרוא

האישה מ"הבית ברחוב גריבלדי"

ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי "לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי ביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". היתה זו אחת ההודעות הדרמטיות ששמע הציבור הישראלי, שפתחה את אחת הפרשיות המרכזיות בתולדות החברה הישראלית: משפט אייכמן בירושלים.

יהודית נסיהו שהייתה האישה היחידה בצוות של שירותי הביטחון שהשתתפו במבצע החשאי לחטיפתו של אדולף אייכמן והעברתו לישראל בשנת 1960

יהודית נסיהו 1924 – 2003 / מקור: אתר רחוב משלה

בתחילה, הוצגו מי שהביאו את אייכמן לישראל בתור "מתנדבים". בפועל אלו היו אנשי שירותי הביטחון הישראליים. כמו בהרבה מאוד סיפורים היסטוריים אחרים, גם בסיפור חטיפה זה השתתפה אישה. זו היתה יהודית נסיהו.

להמשיך לקרוא

אי אפשר למדוד הצלה בתקופת השואה, וגם לא צריך

האנזי בראנד היתה פעילה בוועדה לעזרה והצלה בבודפשט בימי מלחמת העולם השנייה. היא היתה מעורבת בהגשת סיוע ליהודים פליטים שהגיעו מהארצות השכנות, בעיקר פולין וסלובקיה, ואחר כך גם בעבור יהודים מקומיים. עם כיבוש הונגריה במרץ 1944 השתתפה, יחד עם ד"ר ישראל (רודולף) קסטנר ובעלה יואל בראנד, במשא ומתן עם נושאי משרות במנגנון השלטון הגרמני במטרה לעצור את המשלוחים למחנות המוות. הבכיר בהם היה אדולף אייכמן. 

האנזי בראנד, האנזי ברנד, הייתה חברה בוועדת העזרה וההצלה בהונגריה, להצלת יהודים במלחמת העולם השנייה. היא פעלה לצדו של יואל בראנד ולצדו של ד"ר ישראל קסטנר. העידה במשפט אייכמן.

האנזי בראנד / אתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

עם יציאתו של יואל בראנד לשליחות הצלה גורלית במסגרת העיסקה "סחורה תחת דם" המשיכה את המשא ומתן. היא נפגשה עם אייכמן לפחות עשר פעמים ועמדה מולו ללא מורא. היא היתה מעורבת גם בחיבור רשימת הנוסעים ברכבת שנודעה לימים כ"רכבת קסטנר" במסגרתה ניצלו חיי 1,685 יהודים. להמשיך לקרוא

מה צריך להדאיג את פרופ' משה ארנס

פורסם בעיתון הארץ

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מוּרד דגל ישראל לחצי התורן, נערך טקס ממלכתי ברחבת גטו ורשה ביד ושם בו נואם ראש הממשלה, משלחות נוער מתעטפות בדגלים באתרי מחנות המוות בפולין ופרופ' משה ארנס כותב מאמר על דחיקת חברי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מסיפור מרד גטו ורשה כפי שהביאה אותו צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור לפני 70 שנה, מעלה על נס את הדגלים שהניפו את חברי אצ"י מעל חורבות הגטו ולבסוף מסיק ש"מניפולציה של ההיסטוריה נחשבה מעשה ראוי כאשר היא שירתה מטרות אידאולוגיות". 

צביה לובטקין הייתה לוחמת במרד גטו ורשה. היא נשארה בחיים והגיעה לארץ ישראל. בשנת 1946 נשאה נאום בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור. תמונה זו היא של צביה לובטקין במהלך נאומה זה בוועידה.

צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, 1946 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

משה ארנס צודק. כתיבת היסטוריה משרתת מטרות אידיאולוגיות והיא עונה על צרכים חברתיים ותרבותיים. אין זו מניפולציה, אלא הקשר פוליטי. היסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים – מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם כדי לתעד את הדברים מנקודת מבטם ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו הלאה, לדורות הבאים. להמשיך לקרוא

"כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן

פורסם בכתב העת זמנים, רבעון להיסטוריה

הנחת היסוד של הספר ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה (עורך: חנן אלטשטיין, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות ספרי חמד) היא שילדים וילדוֹת, כמאמרו המצוטט בפתיחה של המחנך יאנוש קורצ'אק, הם אנשים במלוא מובן המילה ושהם סבלו בשואה לא פחות מן המבוגרים בסביבתם, ולפעמים אף יותר. 

יתומים מאירופה במחנה עתלית, יולי 1944 / זולטן קלוגר לע"מ

עם זאת, עמודיו הראשונים של הספר אינם מכינים את הקוראים לקושי הצפוי בהתמודדות עם סיפורי שואה, המובאים בגוף ראשון וגיבוריהם וגיבורותיהם הם ילדים וילדות חסרי ישע ובעלי תושייה ואחיותיהם, אחיהם, דודיהם, דודותיהם, מיטיביהם, רודפיהם, ויותר מכול  אמותיהם ואבותיהם, החיים והמתים, אלא דנים ביתרונות והחסרונות המתודולוגיים שבעדויות אלה כתעודות היסטוריות. להמשיך לקרוא

תרגיל מסוכן בהוראת השואה

פורסם בעיתון הארץ

שנה לאחר הודעת שר החינוך, הרב שי פירון, על החלת תכנית מחייבת להוראת השואה במערכת החינוך בכל שכבות הגיל, מתקבל הרושם, שהמדיניות החדשה מקדמת לא רק יוזמות ברוכות המעודדות לימוד אמיתי של הנושא, אלא גם פעילות חינוכית שתוצאותיה הרסניות. פעילות כזאת מתוארת במאמר "פעילות מתמטית קצרה, להמחשת עוצמת השואהמאת מרצה ומורה למתמטיקה, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת מספר חזק 2000 שעליו אמונים משרד החינוך, אוניברסיטת חיפה, המרכז הישראלי לחינוך מדעי וטכנולוגי ומכללת בית ברל.

ק.צטניק מעיד במשפט אייכמן

מאמר מציגה הכותבת פעילות שיזמה ושהיא מעבירה בכל הכיתות שבהן היא מלמדת, מבית הספר היסודי ואילך. עיקר הפעילות הוא ניסיון להמחיש לתלמידים ולתלמידות את המשמעות של הזוועות שהתרחשו בתקופת השואה על ידי המחשה של משמעות המספר  .6,000,000

להמשיך לקרוא