פורסם בעיתון הארץ

בתחילת שנות ה-60 פורסם ב"הארץ" מאמר נועז: העיתונאית שולמית לבארי הסבירה מדוע חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל אשה להפסיק היריון אם רצונה בכך, ומדוע הטענה שקשרה בין הגברת הילודה לחוסנה של המדינה היא עקרה, תרתי משמע. 

שולמית לבארי / באדיבות מיכל פרבר

כותרת המאמר, שפורסם במדור "לאשה ולבית", היתה: "הפלות מלאכותיות — מציאות וצביעות". בכך היתה לבארי לפה לנשים רבות, שלמרות המחסומים שהציבה המדינה ידעו כי זכותן על גופן חזקה יותר מכל דבר אחר. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

בנובמבר 1968 אשה היתה לנשיאת מדינת ישראל ליום אחד. היעדרם מהארץ של הנשיא השלישי, זלמן שזר, ושל יו"ר הכנסת, קדיש לוז, הפכו את ח"כ דבורה נצר, אז סגנית יו"ר הכנסת, באופן רשמי לנשיאה. במפא"י חשבו שזה קוריוז נחמד: "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת־מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", כך דווח בעיתון "דבר". 

רבקה גובר, מושב נהורה 1959 / לע"מ

זה מסמל את מעמד האשה במדינת ישראל: אם בתפקיד רם מעלה, אז במילוי מקום ובזמן קצוב, במקרה זה – 24 שעות. כמעט 40 שנה אחר כך, שוב נקלעה אשה לתפקיד נשיאת המדינה: היתה זו ח"כ דליה איציק, אז יו"ר הכנסת, במהלך פרשת עבריין המין משה קצב. גם זה היה כתחליף ולזמן מוגבל. להמשיך לקרוא ←

באוקטובר 1974 בא העיתונאי יוסי ביילין לראיין את ד"ר מרים שפירא. אותה שנה היא נמנתה עם הזוכים ב"אות מתנדב השנה" שהעניק נשיא המדינה דאז, פרופ' אפרים קציר. הטלפון בבית ברמת-אביב לא הפסיק לצלצל. ככה זה כשמגיעים לגיל 86 ועדיין יש כל כך הרבה עבודה. את האות קיבלה שפירא על פעילות התנדבותית מזה חמישים שנה. עם פעילות זו נמנית היוזמה להקמת ארגון "יד לבנים" בחורף 1948, ארבעה חודשים לאחר נפילת בנה, בני שפירא. 

ד"ר מרים שפירא 1979-1890

היא נולדה בעשרים בינואר 1890, למדה בגימנסיה בצאריצין, לימים סטלינגרד ואחרי כן וולוגרד, והצטיינה בלימודיה. בת 23 נישאה לאריה שפירא והם גרו בביאליסטוק. כעבור שנה נולד בנם היחיד. חודש אחרי כן פרצה מלחמת העולם הראשונה.  להמשיך לקרוא ←

כשניוטה הלפרין רצתה להתגייס ל"הגנה" שאלו אותה אם היא יודעת לבשל ואם למדה עזרה ראשונה. היא הייתה אז כבת 19. היעדר כישורים בשני תחומים אלה פסל אותה על הסף. זה היה אופייני: מקומן של נשים במחתרות נתחם בגבולות המגדר והן יועדו לתפקידי שירות, טיפול וסיעוד.

 השתתפותן לא הייתה מובנת מאליה וגם מבחינה מספרית הן היו מיעוט. בסופו של דבר, אלה היו המאפיינים העיקריים של חברות הגדוד עליו פיקדה מאז 1941. אך לה מעולם לא היה ספק: גם תפקידים שלא בהכרח נקשרו לפעולות נועזות והתקיימו מאחורי הקלעים הם בעלי חשיבות. גם אלה, אמרה, נחשבים תפקידי לחימה. להמשיך לקרוא ←

תולדות חייה ופועלה של עדה יגורי, מחנכת ומראשונות קיבוץ יגור, מלמדים שהיא היתה בעצם "האימא של החינוך המשותף". על רקע אורחות החיים בקיבוצים, שמי שגדלו בעיר מזהות קודם כל בתור לינה משותפת, יש בזה סתירה: הרי מדובר על חינוך משותף, ולא על חינוך בחיק המשפחה הגרעינית. 

עדה יגורי 1966-1903

פורסם בעיתון הארץ

"מוטב לחלק את החופש לשְנַים – 5 חודשי לִמודים וחודש חופש"; "צריך לארגן בבתי הספר מועדונים בהם תהיה לילדים יד חופשית ויקבלו גם הדרכה"; "צריך לחסל את החופש לגמרי!". אלו כמה הצעות של אמהות מתל אביב שנשבר להן מהחופש הגדול. הן הסבירו שהילדים והילדות כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם: הם מאחרים לקום בבוקר, מאחרים לשכב לישון בלילה ובין לבין בעיקר מתבטלים, משתעממים ו"צורחים בקולות אימים".

ההצעות עלו לקראת סוף החופש הגדול, או כמו שכינתה זאת העיתונאית תקוה וינשטוק, שראיינה אותן: "האיסרו חג של החופש הגדול". בימים רגילים היו ביניהן ויכוחים, אך עכשיו כולן הסכימו: החופש הגדול ארוך מדי, לכולן נגמרו הרעיונות מה לעשות עם הילדים. "כבר עייפתי עד מוֶת", אמרה אם אחת. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

גם הפרסומת שמשודרת עכשיו לתרכובת מזון לתינוקות, שמככבות בה אמהות מפונפנות, משקפת את המציאות. קבוצת ווטסאפ "גן מיכל" מקבלת דיווח מהשטח: אחת שחשבה שהיא יודעת, מעדכנת על רכיב לא רצוי בתחליף חלב לתינוקות. אמנם הרכיבים בתחליפי החלב, כפי שלמדנו מפרשת רמדיה, הם בבחינת דיני נפשות, אך מהפרסומת מתקבל הרושם שאפשר להירגע. אף אחת מהנשים, בין שהיא בישיבה במשרד או על הספסל בגינה, אינה משנה את סדר היום. 

הלאה משרד הבריאות, תחי הסמכות האימהית, המניחה שהאחריות על ההזנה היא התפקיד הבלעדי של האישה. שיאה בשוס המסיים, כשגבר מבוהל מגלה שצירפו אותו לקבוצה הזו בטעות. מי פה אמרה הדרה?

להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ, מוסף ספרים

הספר הילדה של דודה לולה  מאת תרצה דביר הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת, ומרבית הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין, זהו סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאימא. ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

למראית עין, זהו סיפור קלאסי על אם המטלטלת את עצמה ואת בתה בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מהבת. להמשיך לקרוא ←