פורסם במוסף ספרים של הארץ

"ב'להבין' אנו לרוב מתכוונים 'לפשט': בלא פישוט עמוק מן הסתם היה העולם הסובב אותנו פקעת לא מוגדרת ונטולת קצה, שמתגרה ביכולת ההתמצאות שלנו וביכולת להחליט על מעשינו. כללו של דבר, נכפה עלינו לצמצם את המוכר לנו לסכימה", כתב פרימו לוי; "התביעה לחלק את השטח בין 'אנחנו' ו'הם' היא כה חזקה, עד שסכימה זו, כלומר החלוקה לשניים בין ידיד-אויב, משתלטת על כל היתר".

פרימו לוי

תשוקה אנושית זו לפשט, העומדת בבסיס חיבורו 'האזור האפור' בספרו "השוקעים והניצולים", מרחפת על הקריאה בספר קאפו באלנבי מאת איתמר לוין (הוצאת יד יצחק בן-צבי ומורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, 2015) ולא נותנת מנוח. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מוּרד דגל ישראל לחצי התורן, נערך טקס ממלכתי ברחבת גטו ורשה ביד ושם בו נואם ראש הממשלה, משלחות נוער מתעטפות בדגלים באתרי מחנות המוות בפולין ופרופ' משה ארנס כותב מאמר על דחיקת חברי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מסיפור מרד גטו ורשה כפי שהביאה אותו צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור לפני 70 שנה, מעלה על נס את הדגלים שהניפו את חברי אצ"י מעל חורבות הגטו ולבסוף מסיק ש"מניפולציה של ההיסטוריה נחשבה מעשה ראוי כאשר היא שירתה מטרות אידאולוגיות". 

צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, 1946 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

משה ארנס צודק. כתיבת היסטוריה משרתת מטרות אידיאולוגיות והיא עונה על צרכים חברתיים ותרבותיים. אין זו מניפולציה, אלא הקשר פוליטי. היסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים – מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם כדי לתעד את הדברים מנקודת מבטם ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו הלאה, לדורות הבאים. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

כשנאלמו תרועות המבצעים ליום המשפחה העברי וליום האהבה מלבלבות ההנחות לרגל יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ. מבצע כזה יש רק פעם בשנה, קני את המוצר השני ב-50 אחוז הנחה, מהדורה מוגבלת לכבוד יום האישה, שתפי ואולי תזכי, למה את מחכה, שניים ועוד אחד מתנה, בכפוף לתקנון. אפשר לחשוב שערכו של יום האישה הבינלאומי מסתכם בחגיגת קניות, בעיקר בחנויות בגדים וקוסמטיקה, וגם בשווקים ובירידים שמוקמים במקומות עבודה גדולים. כמו בכל אירוע מכירה, צריך להשוות מחירים ולבדוק אם ההנחה משתלמת מבחינה כלכלית. במקרה הזה, צריך לבדוק האם ההנחה הזו שווה לנו מבחינה ערכית. היא לא. 

רחוב אלנבי, תל אביב 1954 / פריץ כהן, לע"מ

כשאנחנו קונות בהנחה לרגל יום האישה הבינלאומי אנחנו מבססות את ההנחה לפיה התפקיד העיקרי של נשים הוא לשרת ולטפל באחרים. יום אחד בשנה מותר לנו להתפנק, לחשוב רק על עצמנו – בתנאי ש-364 הימים האחרים נמשיך להעמיד בראש סדר העדיפויות צרכים ורצונות של אחרים, נגיד יפה תודה ונשתוק כבר. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

ויקיפדיה העברית אינה מקור אקדמי, אך היא ברומטר יעיל להלכי רוח בקרב ציבור משתמשי ומשתמשות האינטרנט בעברית בבואו לחפש מידע על מה שחשוב או מעניין בעיניו, קל וחומר לסדרי העדיפויות בקרב הדור הצעיר, בבואו ללמוד משהו על העולם או כדי להכין את שיעורי הבית שלו. 

האישה הראשונה ברשימת ה-100 / התמונה מהערך איילת שקד בוויקיפדיה

פורסם בעיתון הארץ

גם השנה, לקראת סוף שנת המס משודרים בטלוויזיה וביוטיוב תשדירי שירות של רשות המסים. בתשדיר אחד, אישה כבת 35 עומדת מול מראה. היא מרכיבה משקפיים ומסדרת את התלתלים. היא מתאמנת לקראת שיחה גורלית עם הממונה עליה בעבודה, במהלכה תבקש העלאה בשכר. הסימולציה הולכת לא רע. הפתעה!

אני ראויה, אומרת לעצמה האישה מול המראה העגולה. בעצם, לא

פתאום מתברר לה שהיא בכלל לא צריכה לבקש העלאה – כי מגיע לה מענק מהמדינה. בתשדיר שני, גבר בערך בן 25 עומד מול הראי. יש לו זיפים ותספורת קצוצה. הוא מתאמן לקראת שיחה גורלית עם הממונה עליו בעבודה, במהלכה יבקש העלאה בשכר. הסימולציה הולכת לא רע. הפתעה! פתאום מתברר לו, שהוא לא צריך לבקש העלאה – כי מגיע לו מענק מהמדינה. שניהם שמחים לגלות שבאדיבות רשות המסים נחסכה מהם שיחה מתוחה, בה יתייצבו מול הבוס ויעמדו על זכויותיהם להשתכר שכר הוגן. מדינת ישראל כבר עשתה בשבילם את העבודה. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

אראלה היתה האשה שהראתה לנו איך נראים איה הג'ינג'ית ואחיה הקטן והמציץ נֶלי, המורה הדגול חיים שמילקיהו ואריק מפוזריק שעליהם כתב פוצ'ו (ישראל ויסלר); היא הראתה לנו איך נראה הגמד הסודי שהניח אבא של חנה'לה בכף ידה כשהלך לצבא, שעליו סיפרה דבורה עומר ("כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"), איך נראית מלכת הנמלים נֶמָה של עמוס בר ("גבעת הנמלים") ורבים-רבים אחרים; בכריכה הפנימית של כל ספר צוין שם המאיירת: אראלה, לפעמים – אראלה נתיב הל"ה. 

איה הג'ינג'ית

זה, כך מלמד ספרו של ד"ר מוטי זעירא, פועם ונפעם (הוצאת כרמל) היה שמה. לא אראלה הורביץ, בתם של חיה ולוי הורביץ, שעלו ארצה בשנות העשרים וגרו בחיפה, אלא אראלה נתיב הל"ה, ממייסדי קיבוץ זה וחלק בלתי נפרד מהווייתו. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

בקמפיין 62 מיליון בנות שנועד להעלות את שיעורי ההשכלה בקרב נשים בארצות הברית וברחבי העולם, קוראת מישל אובמה למשתמשי טוויטר ואינסטגרם לשתף את תשובותיהם לשאלה "מה למדת בבית הספר", ולהזכיר אגב כך שמ-62 מיליון בנות בעולם, בעיקר מתבגרות, אף נשללת ההזדמנות הזאת. בקמפיין "לתת חמש", שנועד להכפיל מספר התלמידים בישראל הניגשים לבחינת הבגרות במתמטיקה ברמת חמש יחידות, מגייס שמעון פרס הייטקיסטים שישתלבו במערכת החינוך ויסייעו לתלמידים בלימודי חמש יחידות מתמטיקה, חוזר לבית הספר התיכון, נותן כִּיף לחבר'ה ומספר איך היה פעם וקורא לנוער "לתת לעצמךָ, לתת למדינה, לתת חמש".

ההייטקיסטית נותנת חמש לשמעון פרס בתשדיר של משרד החינוך

את שני הקמפיינים מובילה דמות נשיאותית; לשניהם נופך אמריקאי. "62 מיליון בנות" בא מהבית הלבן, "לתת חמש" הוא תרגום חופשי ך-give me five. נקודת המוצא של שני הקמפיינים היא שבית הספר הוא מוסד חשוב, המכין את הנוער לחיים ובכוחו להעצים את בוגריו. מישל אובמה צייצה שבבית הספר היא למדה להגביר את קולה ולהביע את עמדותיה באופן חופשי. ומה אנו לומדים בבית הספר על פי הקמפיין של משרד החינוך? קחו חמש תשובות להמשיך לקרוא ←