ארכיון פוסטים מאת: Sharon Geva

גולדה מאיר: זה החדר שלה

אירוע פורמלי מכונן בסיפור חייה של גולדה מאיר שהיה גם אירוע היסטורי חשוב בתולדות מדינת ישראל, כל שכן בהיסטוריה של הנשים בה, הוא הקמת ממשלת ישראל הארבע עשרה, שלראשונה עמדה בראשה אישה. אחרי מותו של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול, היא הייתה המתאימה ביותר לתפקיד: בשר מבשרה של מפלגת העבודה, שרת העבודה ושרת החוץ, בעלת ניסיון בפוליטיקה מבית ומחוץ. בזיכרונותיה סיפרה גולדה מאיר שהיא מעולם לא תיכננה להגיע לתפקיד הזה ולא הייתה מעוניינת בו במיוחד, ובכל אופן מילאה אותו כמיטב יכולתה. שורשיה של ענווה מעושה זו, מראה פנינה להב בספרה The Only Woman in the Room: Golda Meir and Her Path to Power, היו מגדריים. היה זה ביטוי לצמצום ולהקטנה שהיא טיפחה עד אז וגם אחרי כן, שביסודם הכרת תודה על ההזדמנות לשרת את התנועה, המפלגה, המדינה, מצד אחד, וספקות אם בכוחה לעמוד במשימה, כמעט תוך ביטול עצמי, מצד אחר.

The Only Women in the Room | Pnina Lahav

לרגעים נדמה שגם מי שהייתה מכונה "אשת הברזל" הישראלית סבלה מסימפטום, ולוּ קל שבקלים, של תסמונת המתחזה. להמשיך לקרוא

מילכוד האימהות

נשים ישראליות ידעו שכוחן טמון בהתלכדותן כאימהות. זה גם היה מקור חולשתן

פורסם במוסף הארץ

למחרת הגשם הראשון של חורף 1956 הקדימה רבקה גובר לצאת מהבית. היא היתה בדרכה לבית הספר שאותו ניהלה בחבל לכיש. הרחוב היה ריק. פתאום שמעה צעקות של אישה. היא רצה בעקבות הקול. בקצה הרחוב עמד טנדר ובו אישה צעירה שעמדה ללדת. הטנדר לא הניע, הנהג מיהר להזעיק אמבולנס, ובינתיים הצירים גברו. יחד עם שכן ופועל שעבר ברחוב, סיפרה גובר, "עשינו 'אלונקה' מידיים שלובות, הבאנו אותה לביתי והשכבנוה במיטתי. כעבור רגע הרימותי אף אני את השלל היקר — בת פעוטה".

רבקה גובר 1954 / בוריס כרמי אוסף מיתר הספרייה הלאומית

כך נולדה תינוקת על מיטתה של "אֵם הבנים" רבקה גובר, ששכלה כמה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, את שני בניה — סגן אפרים גובר, בן 21, שנפל ב–26 במרץ 1948, וטוראי צבי גובר, בן 17, שנפל ב–8 ביולי אותה שנה. היולדת והתינוקת פונו לבית החולים. האב, עולה מתוניסיה, נשאר עם גובר ורצה לעזור לה לסדר את הבית. הם הרימו כוסית והוא ביקש ממנה לתת שם לתינוקת. היא הציעה לקרוא לה דבורה, על שם אמו של הרמטכ"ל משה דיין. להמשיך לקרוא

אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?

גם זה ייצרב בזיכרון השואה שלנו

פורסם בעיתון הארץ

ב-19 באפריל 1961 פורסם בעיתון "למרחב", מביטאוני השמאל הציוני, אחד ממאמריו של המשורר ואיש הרוח חיים גורי, שכתב מאולם בית העם בירושלים, שבו התנהל אז משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. זה היה שמונה ימים אחרי פתיחת המשפט, עם תום נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים שמדינת ישראל הפנתה בשמם אצבע מאשימה כלפי היושב בתא הזכוכית. זה היה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר עוגן בחוק.

בשולי המאמר תיאר גורי מה שסיפרו עיתונאים זרים שנקלעו לבית ספר בירושלים: "המורה רשמה על הלוח 'יום הזיכרון', וסיפרה לילדים במילים אחרות את שאמר התובע אתמול והיום. קמה ילדה בת 13, צמותיה על כתפיה, ושאלה: 'אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?'". להמשיך לקרוא

זכרו אותן

לפני קצת יותר מחמש שנים גיליתי, כמעט במקרה, את הסיפור הנשכח של עדה זלצר־רייס, שנפלה בקיץ 1948. בדפים באתר יזכור של משרד הביטחון מופיעים סיפורי חיים, תמיד קצרים מדי. הסיפור של עדה זלצר־רייס היה שונה. בנופלה, היא הייתה בת 49. ארבעים ותשע. היא טמונה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. איך נקלעת אישה בת 49 לקרבות במלחמת העצמאות, מה היא עשתה שם? איך הוכרה אישה בת 49 כחלל(ה) במערכות ישראל?

רחל זלצר, עדה זלצר־רייס, פרופ' טשרנה רייס

עדה זלצר־רייס לא באמת נפלה בקרב צבאי. היא נפלה בקרב על חייה. להמשיך לקרוא

מה רצתה אביגיל אדמס ב-31 במרץ 1776

ולמה זה אקטואלי בישראל במרץ 2023

הזמן: סוף המאה ה-18, המקום: המושבות האנגליות בצפון אמריקה, שבארבעה ביולי 1776 הכריזו על ניתוק מאנגליה ועל עצמאות. הנפשות הפועלות: ג'ון אדמס, אב מייסד, שתוך עשר שנים ייבחר לנשיא השני של ארצות הברית. כרגע הוא נמצא רחוק מהבית, בו נשארו אשתו וחמשת ילדיו. אביגיל סמית' אדמס, אשתו, כתבה לו מכתבים נחרצים והזכירה לו את מה שלדעתה הוא וחבריו הגברים שנמצאים בשלטון שכחו — הזכות של נשים לחיים ולחירות, מבלי להיות נתונות לדיקטטורה של גברים. סוף המאה ה-18, בצד השני של העולם. כמה שזה אקטואלי.

אביגיל אדמס נולדה בנובמבר 1744 במסצ'וסטס, לוויליאם ואליזבת סמית' לבית קווינסי. גם לה, כמו לאימא שלה, לא הייתה השכלה פורמלית, אבל היא קראה המון. להמשיך לקרוא

כשצריכות ויכולות – מצליחות

בעקבות המורה החלוצה מלכה קולודני פיש

מלכה קולודני לבית פיש הייתה מהנדסת כימיה, בגיל 23 סיימה את לימודיה בצרפת. שלוש שנים אחרי כן עלתה לארץ-ישראל עם בן זוגה. נולדו להם שתי בנות. כשהבת הבכורה הייתה כבת שנתיים וחצי, קולודני התאלמנה. כדי להתקיים עבדה בחנות מכולת, מדי בוקר השכימה בשעה ארבע כדי לסחוב ארגזים ולמלא שקים.

מלכה פיש קולודני 2002-1910

פיתוח קריירה מדעית לא בא חשבון והיה משימה כמעט בלתי אפשרית. בארץ היו אז מעט מאוד מהנדסות, כל שכן נשים באקדמיה. קולודני הייתה אישה, אלמנה, אימא לילדות קטנות. להמשיך לקרוא

מה קרה לנשים טייסות לפני בג"ץ אליס מילר?

ומה יקרה לנשים אם ההפיכה המשטרית לא תיבלם

פורסם בעיתון הארץ

בשנת 1954 החליטו במטה חיל האוויר להפסיק לאלתר את השתתפותן של נשים בקורס טיס ולהגביל את המיונים לקורס לגברים בלבד. הסיבה: חיל האוויר לא מעוניין להשקיע בהכשרה של נשים לתפקידי צוות אוויר, מפני שהתפקיד של אישה בעולם הוא להקים משפחה וללדת ילדים, לא להטיס מטוסים. השקעה בהכשרה של נשים לטיס היא בזבוז כסף, אנרגיה וזמן. במקומן עדיף להכשיר עוד גברים.

מסיימות קורס טיס / מקור: עמית אגרונוב, אתר חיל האוויר

נימוק זה הוסתר היטב לאורך שנים, במסווה של שיקולי ביטחון. הטענה לפיה קורס טיס חסום בפני נשים מפני שלאישה אסור לחצות קו אויב זרתה חול בעיניים של כל מי שהעלו על הדעת להתקומם נגד האפלייה על בסיס מין. עם השנים, השתרשה האפלייה והפכה לאקסיומה חברתית: קורס טיס הוא לבנים בלבד. להמשיך לקרוא

גיבורות מקומיות

8 שיחות על נשים בהיסטוריה

הפודקאסט גיבורות מקומיות עלה לאוויר! לקישורים להאזנה גוללו למטה.

מה בפודקאסט? להמשיך לקרוא

בעיית הפליטים ומעמד האישה: אזהרה משנת 1949

פורסם בעיתון הארץ

באוגוסט 1949 פירסמה עורכת הדין הפמיניסטית, תהילה מטמון, אזהרה. החזרת הפליטים הפלסטינים תביא לכינונה של מדינת ישראל כמדינת הלכה. היה זה עם תום החתימה על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות השכנות, כחצי שנה לאחר הקמת ממשלת ישראל הראשונה בראשות דוד בן־גוריון, שבה כיהנו חמישה שרים מ"חזית דתית מאוחדת", הסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

ממשלת ישראל ה-37. כמה כמה? מספר הנשים בממשלה ירד לשפל חדש

במאמרה, "על החזרת הפליטוֹת הערביות", שפורסם ב"האשה במדינה", כתב עת שהיא ערכה והוציאה לאור, הציגה מטמון נימוק להתנגדות להחזרת הפליטים שלא היה ביטחוני, כלכלי או לאומי, אלא מגדרי: להמשיך לקרוא

מה תקוה וינשטוק הייתה אומרת

תקוה וינשטוק 1925 – 2022

במחקרים היסטוריים לרוב אין את הזכות לשוחח עם בנות ובני התקופה, שכמעט תמיד מתו מזמן; מחקר ההיסטוריה הקרובה, יחסית, לפעמים מאפשר זאת. זה מה שהביא אותי אל תקוה וינשטוק, מוותיקות העיתונאיות שהיו כאן, שבמשך עשרות שנים כתבה למעריב, פעם העיתון הנפוץ במדינה. היא אף פעם לא הפסיקה לכתוב. נפגשנו אצלה בבית כדי לשוחח על נשים בישראל בשנים הראשונות למדינה מנקודת מבטה.

תקוה וינשטוק / צילום: דוד הכהן

זה היה לפני שש שנים, היא הייתה אז בת 91. בסוף הפגישה היא גם נתנה לי סיפור. להמשיך לקרוא