במותה היתה ליזה מאגון לאגדה. פעילותה בתור שליחה של המחתרת בגטו וילנה, עמידתה בעינויים במהלך מאסרה, הפתק ובו מילים אחרונות שכתבה והוברח לידיהם של חבריה וחברותיה לנשק ונסיבות הוצאתה להורג, ביום 17 בפברואר 1943, היו מרכיבים חשובים בהפיכתה לדמות מופת. המחתרת קראה כלי נשק על שמה, ונקבע שסיסמת הגיוס תהיה "ליזה קוראת!".
היתה בזה נחמה, כתבה חברתה רוז'קה קורצ'אק: "ליזה, שאינה עמנו, שהוציאה נשמתה, שגופה הושלך לקברות אחים שבפונאר ואף יישרף לאפר – ליזה קוראה. היא חיה שוב!"
התבטאותו התורנית של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בעקבות מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת בחיל האוויר, שעיקרה חיוב של ביצור חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים לגברים בחברה, עוררה גל תגובות רפלקסיביות הולמות, שהמשותף לכולן הוא רצון עז להשתיק את הדובר באמצעות סיפורי גבורה של נשים יהודיות וציוניות. רפלקס זה, שאפשר לכנותו רפלקס סמוטריץ', מתעורר תמיד בעקבות אמירה אנטי פמיניסטית ואנטי דמוקרטית של איש ציבור, לרוב גבר ובדרך כלל מהימין. ביטוי נפוץ שלו הוא פוסט או ציוץ שמטרתו להוכיח לדובר שאין לו שמץ של הבנה בתולדות החברה הישראלית ובהיסטוריה של הגנת הארץ.
חברות האי"ל מלכה זדרויביץ'(הורנשטיין) והאחיות בלומה ורחלה וישוגרודסקי, גטו ורשה, 1943 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
שניים ממאפייניו של רפלקס סמוטריץ' הם סיפור על גיבורת ישראל והצגה של השוויון בין המינים כעיקרון שלאורו קמה המדינה. להמשיך לקרוא
מרגלית לנדאו נהרגה ביום שני, 18 בינואר 1943, בחילופי אש בין יהודים לגרמנים בגטו ורשה במהלך מרד שלימים נקרא "מרד ינואר" או "המרד הקטן". היא היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ונמנתה עם אחת החוליות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שהתערבו בין המגורשים בדרך לאומשלגפלאץ וחיכו לפקודה. כשהמפקד מרדכי אנילביץ נתן את הסימן, היא היתה הראשונה לפעול והשליכה רימון.
מרגלית (אמילקה) לנדאו 1943-1926 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
בספרות התיעודית על גטו ורשה מודגש גילה הצעיר. שתי תמונותיה באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות ממחישות עד כמה: בתמונה אחת היא ילדה, הולכת יחד עם אביה, בתמונה שנייה היא פעוטה. במותה היתה בת 17. להמשיך לקרוא
הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.
בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן: להמשיך לקרוא
צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה.
צביה וילדשטיין 2001-1906
על אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב. להמשיך לקרוא
גרסה מורחבת של מאמר שפורסם בהארץ
מרים ש"ך היתה מורה לשפות ופעילה ציונית, חברת מערכת "די וולט" (העולם), העיתון שהחל לצאת מאז הקונגרס הציוני הראשון, ומזכירתו של ד"ר תיאודור הרצל. היא נולדה בעיירה וקשנה שבליטא בשנת 1867, בתו של הרב לייבלה ש"ך, שלימד אותה את התפילות ואת האלף בית העברי. "על אף שבעיירה היו 'חדרים' מכל הדרגות, הרי נועדו כולם לבנים ואף לא אחד לבנות. יחידות סגולה היו מלמדים בבית ראשית דעת; האחרות לא קיבלו גם פירורים אלה", סיפרה. כשהיתה בת ארבע אביה מת.
מרים ש"ך 1956-1867
אמה השאירה את החדר בו נהג האב ללמוד כפי שהיה. בחדר זה "הייתי מבלה את שעות ילדותי היקרות ביותר", כתבה. היא דפדפה בספרים ואט-אט חיברה את האותיות. "ללמוד את הקריאה בתנאים אלה היה מעין משחק ילדים ממש". בעבורה, לימוד קריאה זה היה אחת משתי נקודות המפנה בחייה. נקודת המפנה השנייה היתה הקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים באוגוסט 1897 בבאזל שבשוויץ. להמשיך לקרוא
פוסט אורחת מאת עדיה קלין
פגשתי את דורקה בשנת 1994, כאר התחלתי להדריך במרכז הלימודי בבית לוחמי הגטאות. דורקה היתה אם הבית. צנועה, חכמה, אוהבת אדם. נפשי נקשרה בנפשה אף יותר משנודע לי שאבי, דוד קרקאור ז"ל, והיא נולדו באותה העיר ועבדו באותו בית החרושת לתחמושת, הצמוד לעירם, צ'נסטוכובה. החלטתי לכתוב עליה בין השאר בשל ההבנה העמוקה בחשיבותו של החינוך והאופן המלא והעמוק בו האישה המיוחדת הזאת יישמה זאת כל חייה. במקום לשקוע באבלה לאחר השואה, התגייסה כולה לחינוך והמשיכה בכך כל חייה. דורקה ראויה שסיפור חייה יהיה מוכר ומונצח בין שאר המחנכים והמחנכות מן התקופה הקשה ההיא. להמשיך לקרוא
ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי "לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי ביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". היתה זו אחת ההודעות הדרמטיות ששמע הציבור הישראלי, שפתחה את אחת הפרשיות המרכזיות בתולדות החברה הישראלית: משפט אייכמן בירושלים.
יהודית נסיהו 1924 – 2003 / מקור: אתר רחוב משלה
בתחילה, הוצגו מי שהביאו את אייכמן לישראל בתור "מתנדבים". בפועל אלו היו אנשי שירותי הביטחון הישראליים. כמו בהרבה מאוד סיפורים היסטוריים אחרים, גם בסיפור חטיפה זה השתתפה אישה. זו היתה יהודית נסיהו.
רות מוריץ נהרגה בג' בסיון תש"ח, 10 ביוני 1948. היה זה במהלך תקיפה של הלגיון הערבי בכפר יהודיה (עבאסייה). היא היתה אז ליד המרכזייה הטלפונית, במטרה לקיים את הקשר בין המטה לבין העמדות. באתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח מסופר כי הכוח קיבל פקודה לסגת. כששמעה שחברתה לנשק מרים אהרוני נשארה בעמדת התצפית בראש המסגד ביהודייה, חזרה כדי להציל גם אותה. החברים קראו לה לחזור. אמרו לה שאין טעם לעלות. היא לא חזרה. על כך הוענק לה לימים אות "עיטור הקרב", אות של האצ"ל שהוענק על ידי מנחם בגין.
רות מוריץ 1948-1930
רות מוריץ נולדה ב-29 בינואר 1930 במלבורן, אוסטרליה, למרים ויצחק מוריץ. כשהיתה בת ארבע עלתה המשפחה לארץ. להמשיך לקרוא
פוסט אורחת מאת עיינה הלפרן
בתור עובדת סוציאלית וחובבת היסטוריה, תמיד תהיתי לגבי העבר של המקצוע בו בחרתי, ובתור פמיניסטית – לגבי מקומן של הנשים המייסדות. שמתי לב שמדובר בסוג של קופסה שחורה, ומלבד בודדים, רוב המחקרים שעסקו ישירות בהתפתחות המקצוע בישראל עוד בימי טרום המדינה התייחסו בעיקר להיבטיםארגוניים ומערכתיים מבלי להתעמק בדמויות הנשים הפעילות באותה עת. חסר זה אינו מפתיע, לצערי. עובדות סוציאליות הן נושא שנוי במחלוקת. דימויין הציבורי והתקשורתי מבטא בעיניי את הדיכוטומיה המוכרת והעתיקה של אישה "טובה", הנתפסת כטהורה ומתקשרת עם אימהוּת, למול אישה "רעה" הנתפסת כפתיינית ומניפולטיבית ומתקשרת עם רוע.
באותו אופן מצטייר דימוין הציבורי של עובדות סוציאליות, אשר נעות בין שליחוֹת אימהיות המקריבות את עצמן למען אחרים על חשבון תנאי עבודתן ומשכורתן, לבין "חוטפות ילדים" אשר עושות שימוש לרעה בסמכויותיהן או לחילופין אדישות ולא מתערבות מספיק – הרי הן אמורות להיות חמות ואימהיות. להמשיך לקרוא
