ארכיון תגיות: אל האחות הלא ידועה

אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית הוא ספר מאת שרון גבע שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "מגדרים". הספר יצא לאור לראשונה באוקטובר 2010. במאי 2011 הודפסה מהדורה שנייה. לתיאור הספר באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד:

"לספר לכם? קשה לעשות זאת, וגם לא נחוץ. אתם כבר יודעים לא מעט. ומה שאתם יודעים כבר מסוגל לזעזע. אינני רוצה לחזור. אני רק רוצה להוסיף מה שכמדומני אינכם יודעים: על נשי ישראל". פסיה שרשבסקי, ניצולת אושוויץ, נאום בעצרת עם, תל אביב, עשרים בדצמבר 1945.

מה בין נשים לגברים שחוו את השואה? מי הן גיבורות השואה בחברה הישראלית? מה מחדש הדיון המגדרי בנושא החברה הישראלית והשואה, ומה הקשר למעמד האשה בישראל? הספר אל האחות הלא ידועה מציע תשובות לשאלות אלה, כפי שהן מתבררות מחקר השיח הציבורי בישראל בעשור הראשון למדינה ובימי משפט אייכמן (1961). במרכזו נוכחותן המסיבית והאינטנסיבית של נשים בשואה בשיח זה בתקופה זו, על סיפוריהן האישיים ודימוייהן כגיבורות בתקופת השואה: מצביה לובטקין, מבכירי האוחזים בנשק במרד גטו ורשה, ורבקה יוסלבסקה שעלתה מבור מתים ובו בתה שנרצחה, דרך לנה קיכלר-זילברמן עם מאה הילדים שלה, גיבורת התרבות אנה פראנק, גיזי פליישמן מסלובקיה והאנזי בראנד מהונגריה, שפעלו להצלה המונית באמצעות משא ומתן עם נושאי משרות בשלטון הגרמני, ועד ורה אלכסנדר, שהיתה קאפו באושוויץ. נוכחותן זו מלמדת בין היתר כי לטענה הישנה בדבר שתיקת הניצולים והשתקתם בשנות המדינה הראשונות נדרשת חשיבה מחודשת, שכן החברה הישראלית שמעה והשמיעה סיפורים על השואה, ולא פעם גם גילתה אוזן קשבת ולב פתוח.

האישה שחטפה אקדח וירתה בגרמני על סיפו של תא הגז

בשנים הראשונות למדינה פורסם בישראל סיפור מסעיר: אישה יהודייה, שחקנית תיאטרון ואולי רקדנית, חטפה אקדח וירתה בגרמני על סף תא הגז במחנה המוות אושוויץ. קצין הס"ס שילינגר ציווה להתפשט, היא אמרה שאינה מתפשטת בנוכחות גברים. הוא הרים את מקלו, התכונן להכות אותה; היא הסירה את החזייה שלה, זרקה אותה בפניו וקראה: מתנה בשביל אשתך!'. הוא סטר לה, ואז היא תפסה את האקדח שנשלף ונשמט מידו, כיוונה, ירתה והרגה. 

הכניסה למחנה אושוויץ, צולם אחרי המלחמה / ארכיון בית לוחמי הגטאות

הסיפור, שעבר מפה לאוזן בין אסירי אושוויץ, פורסם בין היתר בקובץ עדויות על השואה, בספרים וגם הושמע בעדות בבית משפט. מי הייתה האישה הזו? לפי חלק מן הגרסאות, שמה היה פרנצ'סקה מאן, אך יכול להיות שהייתה זו לולה ליפמאן, ייתכן ששמה היה רגינה צוקר, ואולי הייתה זו אישה אחרת. להמשיך לקרוא

הלילה יהיה קר מאוד, אני מציעה לך לכסות את ילדיך היטב

בלילה בין השלושה לארבעה בדצמבר 1942 התקרבו שתי משאיות לגבול בין נורבגיה לשבדיה. זה היה נר ראשון של חנוכה תש"ג. למראית עין, נטענו שתי המשאיות בתפוחי אדמה. בפועל, תחת יריעות הברזנט ישבו ארבעים איש ואישה וכן ילדים. סמוך לגבול המשאיות עצרו. הנוסעים והנוסעות ירדו ועשו את יתרת הדרך ברגל. 

הנרייטה סמואל בעדותה במשפט אייכמן, 1961

הקור היה עז ביותר, חורף בצפון אירופה. בין החוצים את הגבול היו הנרייטה סמואל, הרבנית של קהילת יהודי נורבגיה, ושלושת ילדיה, הגדול היה אז בן עשר. להמשיך לקרוא

השגרירה של דור ההשמדה

פורסם בידיעות אחרונות

תיעוד השואה היה מפעל חייה של מרים נוביץ. במלחמת העולם השנייה היא הייתה חברת מחתרת בצרפת, ולאחר שנאסרה פעלה להצלת הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שחיבר יצחק קצנלסון. 

מרים נוביץ 1908-1990 שהיתה האוצרת הראשונה למוזיאון לאמנות בבית לוחמי הגטאות, ניצולת השואה, בתקופת השואה הייתה בצרפת, הביאה לישראל את הכתבים של המשורר והמחנך יצחק קצנלסון, המפורסם שבהם "השיר על העם היהודי שנהרג".

מרים נוביץ 1990-1908 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

עד מותה פעלה לאיסוף מקורות, גבתה עדויות, פרסמה ספרים והייתה למתעדת ואוצרת בבית לוחמי הגטאות בגליל המערבי, שנקרא על שם המשורר והמחנך. להמשיך לקרוא

סְעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

על גב התמונה שנתנה לו רחל ביהם, חברת "חזית הנוער הציוני" בגטו לודז', רשם מנחם (מֶנֶק) הרטל (הייטלר), את מספר הקרון 3025, והתאריך: 16 באוגוסט 1944. היה זה כשהועלתה לרכבת בגטו לודז' ויצאה למשימה: לברר לאן נוסעות הרכבות שיצאו מהגטו וחזרו ריקות.

רחל ביהם / מנדל גרוסמן, ארכיון בית לוחמי הגטאות

על פתק שהטמינה במקום מוסכם היא רשמה את שמות התחנות בדרך, עד התחנה הסופית שהיתה אושוויץ, וחתמה: חזק ואמץ. היא לא חזרה. הפתק הגיע ליעדו. אחרי שנים סיפר הרטל: "אחרי עיון במפה ידענו את הכיוון, אבל משמעותו הנוראה לא עלתה על דעתנו". להמשיך לקרוא

הנשים במחתרת הגטו לחמו בקו הראשון

פורסם בעיתון הארץ

השבוע ימלאו 75 שנה למרד גטו ורשה, שפרץ ב-19 באפריל 1943 והיה לסמל הגבורה היהודית בתקופת השואה. זה היה מאבק מאורגן של צעירים וצעירות בתנועות שונות, שחברו לארגוני מחתרת, שהיו להם כמשפחה. נשים מילאו תפקידים שונים במחתרות אלו, המרכזי שבהם הוא תפקיד ה"קשרית". בציבור בישראל, בוודאי בקרב בוגרי ובוגרות שירות צבאי, תפקיד הקישור נתפש כתומך לחימה, כוח עזר, בעל פרופיל נמוך. אך במחתרות בגטאות היתה זו לוחמה בקו הראשון.

פרומקה פלוטניצקה / ארכיון בית לוחמי הגטאות

קשרית במחתרת הגטו נעה מעיר לעיר ומגטו לגטו, בזהות שאולה. היא נשאה מסמכים, כסף, אקדחים ורימוני יד. פעמים רבות יצאה למשימה לבדה. להמשיך לקרוא

"הכיסופים להשתייך" מאת רות בונדי

הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.

בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן: להמשיך לקרוא

אל האחות הלא ידועה מבקרת בפאריז

ב-8 במרץ 2016 נפתחה במוזיאון השואה בפריז התערוכה "נשים בהתנגדות", 19 באפריל הוא יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה. לכבוד אלה ועוד הגעתי למוזיאון כדי לספר על נשים במחתרות הגטאות, ועל גילויי התנגדות של נשים בשואה בכלל.

הדרך למוזיאון השואה בפאריז, רובע מארה

ההרצאה והשיחה התקיימו ביום ראשון אחר הצהריים. זה השאיר יום וחצי לשוטטות. מכיוון שלא היה לי הרבה זמן החלטתי לנהוג בתבונה – לא לתכנן כמעט כלום, ולא למהר לשום מקום. להמשיך לקרוא

אחיות, נקמה!

פורסם ב-ynet

רוז'ה רובוטה הוצאה להורג ב-6 בינואר 1945, בדיוק שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ. היא השתתפה בהכנות למרד הזונדרקומנדו במחנה זה, כשהבריחה אבק שריפה יחד עם חברוֹת אסירות. על אף כליאתה והעינויים שעברה לא גילתה דבר. הצעירות נתלו. הן צעדו גאות ושקטות עד הסוף. מפקד המחנה קרא לבחורות להתקרב, סיפרה לימים ניצולה שהיתה עדה למאורע, למען תיראנה כולן מהו דינה של בוגדת. נשים העידו שמילותיה האחרונות של רוז'ה רובוטה היו: "אחיות, נקמה!"

רוז'ה רובוטה

היא נולדה בשנת 1921, ואולי ב-1923, בעיר צ'יחאנוב שבצפון מזרח פולין, והיתה חברה בתנועת השומר הצעיר. ב-1942 גורשה לאושוויץ. באוגוסט אותה שנה הועברה למחנה בירקנאו והיתה אסירה שעבדה בבית החרושת "אוניון". אחרי ההתקוממות, שפרצה באוקטובר 1944, נכלאה ועונתה. חבר מהמחתרת הצליח להגיע אליה. היא אמרה לו שימסור לחברים שאין להם מה לחשוש. היא לא תגלה דבר ויודעת מה יעלה בגורלה. היא הוצאה להורג יחד עם אלה גרטנר, רגינה שרפשטיין ואסתר וייסבלום.  להמשיך לקרוא

גיבורת השואה גיזי פליישמן

באיזו שנה בדיוק נולדה גיזי פליישמן? מקורות המידע עליה אינם מספקים תשובה אחת. כך או כך, בתקופת השואה היתה אישה אמיצה זו בשנות הארבעים לחייה. מאז ומתמיד עסקה בפעילות ציבורית ענפה: היא ייסדה את הסניף הראשון של ויצ"ו בסלובקיה, היתה חברה בהנהגה המרכזית של הסתדרות ויצ"ו, נציגת התנועה לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בסלובקיה ואחת מהנציגים הציוניים לג'וינט. היא נודעה כבעלת כושר ארגון יוצא דופן, מלאת מרץ ורעיונות, זאת כאשר גילתה אחריות לגורלם של אחרים ומסירות נפש, עד מותה באושוויץ, לשם נשלחה בהוראה מפורשת. היא נרצחה באוקטובר 1944.

בתקופת השואה עמדה גיזי פליישמן בראש קבוצה של גברים. היה זה תפקיד שגם לוחמות בגטאות ובשורות הפרטיזנים מיעטו למלא. מעשי הגבורה שלה בתקופת השואה היו פעולות להצלת יהודים תמורת כסף, זאת באמצעות ניהול משא ומתן עם נושאי משרות בשלטון הגרמני. ב-1940 חוסלו הארגונים והמוסדות היהודיים בסלובקיה והוקם מוסד אחד לייצוג היהודים שנקרא "המרכז היהודי". גיזי פליישמן שימשה שם בין היתר כמנהלת מחלקת ההגירה שטיפלה בקשר עם המגורשים. מחלקה זו היתה מרכז לפעילות של "קבוצת העבודה" שבראשה עמדה. כל חברי קבוצה זו היו גברים. להמשיך לקרוא

בת 21, אלמנה

רבקה קופר (ליבסקינד) נולדה ב-15 ביוני 1921 בעיר ז'שוב שבפולין, בת בכורה להדסה וחיים, אחות גדולה למנק. אז קראו לה וושקה שפינר. כשהיתה כבת 14 עברה המשפחה לגור בקרקוב. היא הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "עקיבא" ולמדה בגימנסיה העברית. כשהיתה בת 17 היתה למזכירת הקן. היא רצתה ללמוד רפואה. ראש התנועה בקרקוב, דולק (אהרן) ליבסקינד, ביקש ממנה למלא את תפקיד מזכיר התנועה בוורשה.

רבקה ודולק ליבסקינד, 1940 / כל התמונות מארכיון בית לוחמי הגטאות

כנראה אז הנצה האהבה: בינואר 1939 התארסו ובסוף אותה שנה נישאו. היא היתה אז כבת 19. הוא היה מבוגר ממנה בשש שנים. אלה כבר היו ימי המלחמה. החברים והחברות התרכזו בפעילות חינוכית. היא היתה אחראית על החוג לתנ"ך.  להמשיך לקרוא