ב-1955 חשבה שרה שנר-נשמית, בתקופת השואה פרטיזנית ובארץ מחנכת וסופרת, להשליך לפח את כתב היד של ספר הילדים עליו עמלה מזה מספר שנים. היא לא חשבה שסיפור על ילדים בתקופת השואה יעניין את הדור הצעיר במדינת ישראל. ב

שרה שנר-נשמית / ארכיון בית לוחמי הגטאות

תור פעילה מרכזית בבית לוחמי הגטאות וכאחראית על הסברת תקופת השואה לילדים ולנוער שבאו למוזיאון היא ידעה שהנערים והנערות "מתעניינים בעיקר בגבורה, בצד הרומנטי של התקופה", וזאת בקרב חברי המחתרות הלוחמות. רגע לפני שגנזה אותו, ביוזמתה של בת דודתה צפורה, שלחה את כתב היד למשוררת ולסופרת לאה גולדברג, שחשבה אחרת. "הילדים מרחוב מאפו" ראה אור לראשונה ב-1958 והיה לראשון והמפורסם בספריה.

להמשיך לקרוא ←

פוסט אורחת מאת עדיה קלין

פגשתי את דורקה בשנת 1994, כאר התחלתי להדריך במרכז הלימודי בבית לוחמי הגטאות. דורקה היתה אם הבית. צנועה, חכמה, אוהבת אדם. נפשי נקשרה בנפשה אף יותר משנודע לי שאבי, דוד קרקאור ז"ל, והיא נולדו באותה העיר ועבדו באותו בית החרושת לתחמושת, הצמוד לעירם, צ'נסטוכובה. החלטתי לכתוב עליה בין השאר בשל ההבנה העמוקה בחשיבותו של החינוך והאופן המלא והעמוק בו האישה המיוחדת הזאת יישמה זאת כל חייה. במקום לשקוע באבלה לאחר השואה, התגייסה כולה לחינוך והמשיכה בכך כל חייה. דורקה ראויה שסיפור חייה יהיה מוכר ומונצח בין שאר המחנכים והמחנכות מן התקופה הקשה ההיא. להמשיך לקרוא ←