ב-1955 חשבה שרה שנר-נשמית, בתקופת השואה פרטיזנית ובארץ מחנכת וסופרת, להשליך לפח את כתב היד של ספר הילדים עליו עמלה מזה מספר שנים. היא לא חשבה שסיפור על ילדים בתקופת השואה יעניין את הדור הצעיר במדינת ישראל. ב

שרה שנר-נשמית / ארכיון בית לוחמי הגטאות

תור פעילה מרכזית בבית לוחמי הגטאות וכאחראית על הסברת תקופת השואה לילדים ולנוער שבאו למוזיאון היא ידעה שהנערים והנערות "מתעניינים בעיקר בגבורה, בצד הרומנטי של התקופה", וזאת בקרב חברי המחתרות הלוחמות. רגע לפני שגנזה אותו, ביוזמתה של בת דודתה צפורה, שלחה את כתב היד למשוררת ולסופרת לאה גולדברג, שחשבה אחרת. "הילדים מרחוב מאפו" ראה אור לראשונה ב-1958 והיה לראשון והמפורסם בספריה.

להמשיך לקרוא ←

לא ידוע מתי בדיוק חל יום השנה למותה של גיבורת השואה גוסטה דוידזון-דרנגר. כנראה בשבוע השני של חודש נובמבר בשנת 1943. לוחמת גטו זו, שכינויה היה יוסטינה, נודעה בארץ והיתה לגיבורת השואה בשל אחיזתה בנשק כחברת מחתרת בגטו קרקוב, מראשי "החלוץ הלוחם", בשל בחירתה להסגיר את עצמה לידי הגסטאפו לאחר שנודע לה שאהובהּ נתפס ובשל היומן שכתבה בזמן המאסר בכלא הנשים בקרקוב, בתמיכתן של חברותיה.

חלקים מיומן זה נשמרו ופורסמו בספר בעברית, "יומנה של יוסטינה", שראה אור לראשונה כעשר שנים אחרי מותה. להמשיך לקרוא ←

מרגלית לנדאו נהרגה ביום שני, 18 בינואר 1943, בחילופי אש בין יהודים לגרמנים בגטו ורשה במהלך מרד שלימים נקרא "מרד ינואר" או "המרד הקטן". היא היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ונמנתה עם אחת החוליות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שהתערבו בין המגורשים בדרך לאומשלגפלאץ וחיכו לפקודה. כשהמפקד מרדכי אנילביץ נתן את הסימן, היא היתה הראשונה לפעול והשליכה רימון. 

מרגלית (אמילקה) לנדאו 1943-1926 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

בספרות התיעודית על גטו ורשה מודגש גילה הצעיר. שתי תמונותיה באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות ממחישות עד כמה: בתמונה אחת היא ילדה, הולכת יחד עם אביה, בתמונה שנייה היא פעוטה. במותה היתה בת 17.  להמשיך לקרוא ←

לונקה קוז'יברודסקה היתה בעלת כשרון לשפות: היא ידעה פולנית, גרמנית, צרפתית ואנגלית. היא נולדה ב-1916 בעיירה פרושקוב, לא רחוק מוורשה. הבית היה בית חילוני, וחברות ילדותה היו נוצריות. באלבום "גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו וארשה" מסופר שבנעוריה היתה חברת תנועת נוער פולנית, אך בעידודו של אחיה עברה ל"פרייהייט" שהשתייכה לתנועת החלוץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת. הביטחון העצמי, כך סופר, היה כלי הנשק החשוב ביותר שלה. עיניה כחולות, אפה סולד, שיערה קלוע על ראשה כמנהג הפולניות. היא נעה בדרכים ויצרה קשר עם מבריחים. אלה ידעו ששמה הוא כריסטינה קוסובסקה.

לונקה קוז'יברודסקה

באיזו שנה בדיוק נולדה גיזי פליישמן? מקורות המידע עליה אינם מספקים תשובה אחת. כך או כך, בתקופת השואה היתה אישה אמיצה זו בשנות הארבעים לחייה. מאז ומתמיד עסקה בפעילות ציבורית ענפה: היא ייסדה את הסניף הראשון של ויצ"ו בסלובקיה, היתה חברה בהנהגה המרכזית של הסתדרות ויצ"ו, נציגת התנועה לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בסלובקיה ואחת מהנציגים הציוניים לג'וינט. היא נודעה כבעלת כושר ארגון יוצא דופן, מלאת מרץ ורעיונות, זאת כאשר גילתה אחריות לגורלם של אחרים ומסירות נפש, עד מותה באושוויץ, לשם נשלחה בהוראה מפורשת. היא נרצחה באוקטובר 1944.

פורסם במוסף ספרים של הארץ

לפני עשר שנים היתה לי הזכות לשוחח עם ויטקה קמפנר-קובנר: היה זה בביתה הצנוע בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר. היא היתה אז בראשית העשור התשיעי לחייה, והמשיכה לעבוד כפסיכולוגית. שוחחנו על גבורתן של נשים בשואה ועל מקומן בארגוני המחתרות החמושות באירופה הכבושה. בין היתר עמדה על סגולותיהן של צעירות שאחזו בנשק בגטו וביער, בתוך כך הבחינה בין התנסויותיהן של נשים בתקופת השואה לאלו של גברים, וכאבה את מעמדה של הפרטיזנקה היהודית ביחס לזה של מרד גטו ורשה בהיכל הגבורה הישראלי.

יטקה קמפנר (ראשונה מימין), במרכז: אבא קובנר ולשמאלו רוז'קה קורצ'אק

לא היה קשה לשכנע אותה לדָבֵּר: אני מספרת כי רק אני נשארתי, הסבירה. להמשיך לקרוא ←