פורסם בהארץ, מוסף ספרים

הספר הילדה של דודה לולה  מאת תרצה דביר הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת, ומרבית הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין, זהו סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאימא. ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

למראית עין, זהו סיפור קלאסי על אם המטלטלת את עצמה ואת בתה בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מהבת. להמשיך לקרוא ←

חווקה פולמן-רבן נולדה ביום שבת, 19 באפריל 1924. תשע עשרה שנה אחר כך פרץ מרד גטו ורשה, גילוי ההתנגדות החמושה הידוע ביותר, הממושך ביותר והמקיף ביותר של יהודים לגרמנים באירופה הכבושה בתקופת השואה, עם חיסול הגטו בבירת פולין. במידה רבה, הביוגרפיה שלה היא סיפורן של חברות מחתרת לוחמת בפולין הכבושה. היא נולדה בקילצה, אחות צעירה למרדכי, שקראו לו מרק, ולוולף, שקראו לו ווק. כשהיתה כבת שנה עברה המשפחה לגור בוורשה. עד המלחמה הספיקה ללמוד שלוש שנים בגימנסיה. בית המשפחה היה ברחוב דז'לנה 43, מול הבניין בו שכנו חברי וחברות המחתרת. אחרי שגרמניה כבשה את פולין הצטרפה לתנועת דרור והכירה את צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. היא היתה אז כבת חמש עשרה. היתה מראשוני התלמידים בגימנסיה "דרור" שבמחתרת והשתתפה בחוג דרמטי בהדרכתו של יצחק קצלנסון, משורר ומחנך.

חווקה פולמן-רבן, 1946

עם חבירתן של מרבית תנועות הנוער בגטו להקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) היתה לשליחה ומקשרת של ארגון המחתרת. נעה בדרכים בזהות שאולה, מבריחה מידע ונשק. שוב ושוב מסכנת את חייה. בדצמבר 1942 נתפסה וגורשה לאושוויץ. משם הועברה למחנה רוונסבריק. להמשיך לקרוא ←

ביום הבחירות לרשויות המקומיות ימלאו 57 שנה לאחד הרגעים בהיסטוריה של נשים בישראל. אז, ב-22 באוקטובר 1956, נבחרה בפעם הראשונה אישה לתפקיד ראש העיר. על פניו, אפיזודה חולפת: למעלה מ-40 שנה עברו עד שנבחרה אישה שנייה לתפקיד זה. גם היום, רוב המתמודדים לראשות העירייה הם מתמודדים. אמנם מאז יעל גרמן בהרצליה ומרים פיירברג בנתניה נוכחותן של נשים בלשכת ראש העיר שלא על כיסא המזכירה או כורסת מנהלת הלשכה אינה עניין יוצא דופן, אך אין ספק שגם בזירה זו הדרך לשוויון בין המינים עוד ארוכה. 

בעבור העיתונות העיסוק בהתמודדותן של נשים למועצות הרשויות המקומיות, לא כל שכן ראשות עירייה, עדיין נחשב אייטם לא רע ואף מתויג בתור כותרת מושכת, שבעצם קיומה מזכירה למי ששכחו שציבור הנשים בישראל היה ועודנו מיעוט. עוד לא ראינו כותרת המדווחת כי כך וכך גברים מתמודדים לתפקיד ראש עירייה בישראל.

להמשיך לקרוא ←

פורסם גם באתר קולך

לפני כמה שנים השתתפתי בכנס באוניברסיטת בר-אילן על נשים חרדיות בישראל. סיפרתי שם על גיבורת השואה פסיה שרשבסקי שנשכחה מלב. היא שרדה את אושוויץ, ובבואה ארצה, מיד אחרי המלחמה ההיא, היתה לדמות ידועה הן בקרב חובשי כיפה, שביס ומגבעת והן בקרב חובשי כובע טמבל. כולם הוקסמו למשמע דבריה. מי הייתה פסיה שרשבסקי?

פסיה שרשבסקי, נפטרה ב-1956

בעקבות הערך בוויקיפדיה על ח"כ שרה כפרי

הסטודנטית והסטונט שבחרו לכתוב על ח"כ שרה כפרי ערך בוויקיפדיה בחרו בה דווקא מפני שהיא לא הייתה דמותה ציבורית ידועה. לא להם, ובוודאי לא לציבור הרחב. כשהם התחילו לעבוד, הערך עליה בוויקיפדיה העברית היה דל. גננת במושב העובדים הראשון, פעילה בארגוני נשים, ח"כית מטעם מפא"י, וזה הכול. גם תוצאות החיפוש בגוגל היו מועטות. מבחינה זו שרה כפרי לא הייתה יוצאת דופן מבין הח"כיות הראשונת שרובן ככולן לא מוכרות, חוץ מגולדה מאיר, שהייתה גם חברה בממשלה.

הערך שרה כפרי נמנה עם הערכים שסטודנטיות והסטודנטים הרחיבו משמעותית ולא יצרו יש מאין. הנחת העבודה הויקיפדית היא כי גברים ונשים שכיהנו או מכהנים כחברים וחברות כנסת ראויים לערך, ועל כך אין שאלה או דיון. במקרים רבים, ודאי כאשר מדובר על נשים, המידע שהופיע עליהן היה מועט, ומקורו בדרך כלל בדף הח"כית באתר הכנסת. 

להמשיך לקרוא ←

אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה בארץ ובעולם, מהמפורסמות ומהידועות מקרב הנשים בשואה. סיפורה עובד למחזה ולסרט, יש רחובות על שמה, ואולי הספר ממשיך להיות מתנה נאה למתבגרת. "יומנה של נערה", אחד הספרים המרכזיים בארון הספרים הישראלי, ראה אור לראשונה בעברית לפני 60 שנה, תרגום של Het Achterhuis הבית האחורי, שהופיע בהולנד כשש שנים לפני כן. היתה זו גרסה ראשונה ליומן שכתבה במחבוא ברחוב פרינסחראכט 263 באמסטרדם בין יוני 1942 לאוגוסט 1944. גיבורת שואה זו היתה שונה לא רק מגיבורות השואה שאחזו בנשק בגטו וביער, אלא גם מנשים אחרות שבתקופת השואה גילו התנגדות ברוחן וגם מנערים ונערות אחרים שכתבו אז יומנים. 

 

אנה פראנק

אנה פראנק היתה גיבורת תרבות ששורשי ההוקרה כלפיה לא היו בארץ. הממד האוניברסלי של סיפורה הוא שדחף אותה לחיק החברה הישראלית המתגבשת, שמצאה בקורות הנערה שמתה בברגן בלזן מקור לגאווה לאומית וכמעט בכוח הפכה את הסיפור שלה לציוני.

להמשיך לקרוא ←