נשים ישראליות ידעו שכוחן טמון בהתלכדותן כאימהות. זה גם היה מקור חולשתן

פורסם במוסף הארץ

למחרת הגשם הראשון של חורף 1956 הקדימה רבקה גובר לצאת מהבית. היא היתה בדרכה לבית הספר שאותו ניהלה בחבל לכיש. הרחוב היה ריק. פתאום שמעה צעקות של אישה. היא רצה בעקבות הקול. בקצה הרחוב עמד טנדר ובו אישה צעירה שעמדה ללדת. הטנדר לא הניע, הנהג מיהר להזעיק אמבולנס, ובינתיים הצירים גברו. יחד עם שכן ופועל שעבר ברחוב, סיפרה גובר, "עשינו 'אלונקה' מידיים שלובות, הבאנו אותה לביתי והשכבנוה במיטתי. כעבור רגע הרימותי אף אני את השלל היקר — בת פעוטה".

רבקה גובר 1954 / בוריס כרמי אוסף מיתר הספרייה הלאומית

כך נולדה תינוקת על מיטתה של "אֵם הבנים" רבקה גובר, ששכלה כמה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, את שני בניה — סגן אפרים גובר, בן 21, שנפל ב–26 במרץ 1948, וטוראי צבי גובר, בן 17, שנפל ב–8 ביולי אותה שנה. היולדת והתינוקת פונו לבית החולים. האב, עולה מתוניסיה, נשאר עם גובר ורצה לעזור לה לסדר את הבית. הם הרימו כוסית והוא ביקש ממנה לתת שם לתינוקת. היא הציעה לקרוא לה דבורה, על שם אמו של הרמטכ"ל משה דיין. להמשיך לקרוא ←

לפני קצת יותר מחמש שנים גיליתי, כמעט במקרה, את הסיפור הנשכח של עדה זלצר־רייס, שנפלה בקיץ 1948. בדפים באתר יזכור של משרד הביטחון מופיעים סיפורי חיים, תמיד קצרים מדי. הסיפור של עדה זלצר־רייס היה שונה. בנופלה, היא הייתה בת 49. ארבעים ותשע. היא טמונה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. איך נקלעת אישה בת 49 לקרבות במלחמת העצמאות, מה היא עשתה שם? איך הוכרה אישה בת 49 כחלל(ה) במערכות ישראל?

רחל זלצר, עדה זלצר־רייס, פרופ' טשרנה רייס

עדה זלצר־רייס לא באמת נפלה בקרב צבאי. היא נפלה בקרב על חייה. להמשיך לקרוא ←

8 שיחות על נשים בהיסטוריה

הפודקאסט גיבורות מקומיות עלה לאוויר! לקישורים להאזנה גוללו למטה.

מה בפודקאסט? להמשיך לקרוא ←

10 המלצות קריאה ואחת לשנה הבאה

היום לפני עשר שנים פורסם פה הפוסט הראשון, ביקורת על ספר שכתבה אישה שעברה את השואה. מאז פורסמו יותר מ-200 פוסטים. לכבוד יום ההולדת, הנה עשר המלצות קריאה, ואחת לשנה הבאה:

1. גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בית וילדים, שפורסם בהארץ, הוא אחד הפוסטים שהביאו ממצאים ראשונים של מחקר על האישה הידועה ביותר בתקופת השואה. עוד אחד כזה הוא אז מנגד יצאו נערה ונער על מרים שחור, חברת פלמ"ח שנהרגה בתשעה בדצמבר 1947, ומותה חולל שינוי במדיניות בנושא לוחמת נשים בקו ראשון.

אנה פראנק

2. סופרת פוסט מס' 2 הוא אחד הפוסטים שבודקים כמה-כמה, במקרה הזה כמה רחובות על שם נשים (מעט) בהשוואה לגברים (המון) או מתריעים על מחיקתן מן המרחב הציבורי, כמו הגשר על שם יהודית מונטיפיורי, או מזכירים לנו להסתכל על מה שנמצא מתחת לאף.

3. יופי של סיפור (שואה) חושף מעט מסיפורה של להמשיך לקרוא ←

איפה היו הנשים בכ"ט בנובמבר? לא בפרקים בספרי ההיסטוריה המביאים את השתלשלות האירועים עד ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות על החלטה 181, שעיקרה סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות. אלה מעמידים במרכז את הפעילות המדינית של מי שנשאו בתפקידים פורמליים, שרובם היו גברים. אך כמו תמיד, נשים היו בסיפור הזה – בריקודי המעגל באותו לילה ובמלחמה שפרצה אז, במוצאי שבת 29 בנובמבר 1947, והייתה הארוכה במלחמות מדינת ישראל.

מרים אוסיה 1928–1948

כמו שאמר חיים חפר, בלילה ההוא ראו אחרוני החוגגים את ראשוני ההרוגים. בין אלה וגם אלה הייתה מרים אוסיה, חברת פלמ"ח בהכשרת הצופים. במכתב אישי שכתבה למחרת החגיגות, ביום ראשון 30 בנובמבר 1947, היא תיארה שמחה ועצב, התרגשות ודאגה.

להמשיך לקרוא ←

קורות חייה של חיסיה שפירא ראובני כורכים קצוות פוליטיים: נערה ואישה צעירה שהייתה חברת לח"י ולימים חברת קיבוץ מהשמאל הציוני. היא הצטרפה ללח"י בראשיתו והייתה הקשרית של אברהם שטרן (יאיר). ב-1944 נעצרה בתל אביב והועמדה למשפט בפני בית דין צבאי באשמת אחזקה של אקדח אוטומטי טעון ונגזרו עליה שלוש שנות מאסר, אותן ריצתה בכלא בית לחם.

חיסיה שפירא ראובני 2004-1922 / אתר עמותת לח"י

 אחרי שחרורה המשיכה לפעול בלח"י. בשנות החמישים הצטרפה, יחד עם בן זוגה, גם הוא איש לח"י בעברו, לאחדות העבודה, מפלגת שמאל ציוני, והייתה חברת קיבוץ כברי שבגליל המערבי.

להמשיך לקרוא ←

בשנים הראשונות למדינה פורסם בישראל סיפור מסעיר: אישה יהודייה, שחקנית תיאטרון ואולי רקדנית, חטפה אקדח וירתה בגרמני על סף תא הגז במחנה המוות אושוויץ. קצין הס"ס שילינגר ציווה להתפשט, היא אמרה שאינה מתפשטת בנוכחות גברים. הוא הרים את מקלו, התכונן להכות אותה; היא הסירה את החזייה שלה, זרקה אותה בפניו וקראה: מתנה בשביל אשתך!'. הוא סטר לה, ואז היא תפסה את האקדח שנשלף ונשמט מידו, כיוונה, ירתה והרגה. 

הכניסה למחנה אושוויץ, צולם אחרי המלחמה / ארכיון בית לוחמי הגטאות

הסיפור, שעבר מפה לאוזן בין אסירי אושוויץ, פורסם בין היתר בקובץ עדויות על השואה, בספרים וגם הושמע בעדות בבית משפט. מי הייתה האישה הזו? לפי חלק מן הגרסאות, שמה היה פרנצ'סקה מאן, אך יכול להיות שהייתה זו לולה ליפמאן, ייתכן ששמה היה רגינה צוקר, ואולי הייתה זו אישה אחרת. להמשיך לקרוא ←

ב-2 בפברואר 1921, לפני 101 שנה בדיוק, פרסם הרופא ד"ר הלל יפה מאמר בעיתון לזכר אחותו רוזה יפה, במלאת שבע שנים לפטירתה. "מלבד העסקנים המעטים, אנשי המעלה, שבפעולתם הלאומית הם מפורסמים בכל העולם, עוד יש עסקנים אשר כל חייהם עברו בלי שימת לב הקהל, אשר מותם לא עורר שום הרגשות בעולם הציוני, וכל קיומם היה מוקדש לאידיאה ואת כל מאוויהם ואת כל כוחותיהם נתנו לעמנו ולארצנו. אנשים משכילים מאד, בעלי נפש אצילה, מסתלקים מחיים נוחים, מחיי פרטים, ובוחרים לעצמם שדה פעולה צנועה, למרות מה שזו דורשת, אימוץ כוחות רב מדי. גדול ערך האנשים העדינים האלה וגדולה השפעתם על כך מהלך עבודתנו". 

רוזה יפה 1914-1866

כותרת המאמר הייתה "גיבורים צנועים", אך הוא כתב בו על גיבורה אחת: רוזה (שושנה) יפה, שהייתה מנהלת, מחנכת ומורה ובשנותיה האחרונות של חייה הקצרים גם איכרה, ואיש לא זוכר אותה עוד. 

להמשיך לקרוא ←

האישה הידועה בארגון הריגול ניל"י, שפעל בתקופת מלחמת העולם הראשונה ומטרתו העיקרית הייתה לרגל לטובת הבריטים ונגד העות'מנים ששלטו אז בארץ, הייתה שרה אהרנסון, שהתאבדה בגיל 27. חמישים שנה אחרי שירתה בעצמה, ראה אור ספר הנוער "שרה גיבורת נילי" מאת דבורה עומר. 

פרידה לולו / פורסם במקור במאמרו של ד"ר ישראל בן דור

מלבד הגיבורה שרה אהרנסון, נזכרו בספר נשים אחרות שהיו קשורות לארגון. רבקה אהרנסון, אחותה הצעירה של שרה והצלע השלישית במשולש האהבים שטוותה עומר בין שתי האחיות לבין אבשלום פיינברג, שלימים נחשב ל"צבר" הראשון וטובה גלברג, שהייתה חברתה הקרובה של אהרנסון ויצאה למשימות ריגול, בין היתר בדמשק. אישה אחרת הוזכרה בשוליים, אם בכלל: הייתה זו פרידה לולו. להמשיך לקרוא ←

ב-1955 חשבה שרה שנר-נשמית, בתקופת השואה פרטיזנית ובארץ מחנכת וסופרת, להשליך לפח את כתב היד של ספר הילדים עליו עמלה מזה מספר שנים. היא לא חשבה שסיפור על ילדים בתקופת השואה יעניין את הדור הצעיר במדינת ישראל. ב

שרה שנר-נשמית / ארכיון בית לוחמי הגטאות

תור פעילה מרכזית בבית לוחמי הגטאות וכאחראית על הסברת תקופת השואה לילדים ולנוער שבאו למוזיאון היא ידעה שהנערים והנערות "מתעניינים בעיקר בגבורה, בצד הרומנטי של התקופה", וזאת בקרב חברי המחתרות הלוחמות. רגע לפני שגנזה אותו, ביוזמתה של בת דודתה צפורה, שלחה את כתב היד למשוררת ולסופרת לאה גולדברג, שחשבה אחרת. "הילדים מרחוב מאפו" ראה אור לראשונה ב-1958 והיה לראשון והמפורסם בספריה.

להמשיך לקרוא ←