איפה היו הנשים בכ"ט בנובמבר? לא בפרקים בספרי ההיסטוריה המביאים את השתלשלות האירועים עד ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות על החלטה 181, שעיקרה סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות. אלה מעמידים במרכז את הפעילות המדינית של מי שנשאו בתפקידים פורמליים, שרובם היו גברים. אך כמו תמיד, נשים היו בסיפור הזה – בריקודי המעגל באותו לילה ובמלחמה שפרצה אז, במוצאי שבת 29 בנובמבר 1947, והייתה הארוכה במלחמות מדינת ישראל.
מרים אוסיה 1928–1948
כמו שאמר חיים חפר, בלילה ההוא ראו אחרוני החוגגים את ראשוני ההרוגים. בין אלה וגם אלה הייתה מרים אוסיה, חברת פלמ"ח בהכשרת הצופים. במכתב אישי שכתבה למחרת החגיגות, ביום ראשון 30 בנובמבר 1947, היא תיארה שמחה ועצב, התרגשות ודאגה.
מרים אוסיה נולדה ב-27 ביולי 1928 באלכסנדריה שבמצרים, בתם של זכייה ויעקב, אחות למזל ונעמי. כשהיא הייתה בת ארבע המשפחה עלתה לארץ והם גרו בירושלים. היא למדה בתיכון בבית הכרם והייתה חניכה בצופים. באוקטובר 1946 התגייסה לפלמ"ח, לגרעין ד' של הכשרת הצופים. בשנה הראשונה היו בבית השיטה, בשנה השנייה בהכשרה בעין גב. במלחמת העצמאות שירתה בגדוד השלישי של חטיבת יפתח, שהשתתפה בין היתר בקרב על צפת ולחמה בשער הגיא ואחרי כן ירדה לנגב.
מרים אוסיה, אלבום משפחתי / מוזיאון בית הפלמ"ח
במוצאי שבת 29 בנובמבר 1947 היא לא הלכה לישון מאוחר, אך לא שמעה את ההצבעה ברדיו. היא הציעה לחברתה לאוהל ללכת יחד לשמוע את הדיונים באו"ם, אבל "היא התעצלה ודחתה את הצעתי". אוסיה ויתרה והלכה גם כן לישון, אבל התקשתה להירדם.
"כעבור שעה – באחת אחר חצות, התעוררנו ע"י רעש נורא שקם במחנה", סיפרה. "חברים פלשו לאהלנו, משכו ממני את השמיכה ובִ[י]שרו שק[י]בלנו את המדינה היהודית". חלק הספיקו להתלבש, חלק רצו החוצה בפיג'מה. "שמחת אין קץ", תיארה, "שרנו, רקדנו הורה עצומה, עשינו בלגן ושוב רקדנו".
יחד עם אחרים, היא התעדכנה על מהלך ההצבעה באו"ם בעזרתו של חבר להכשרה, יהודה פריימן. הוא "סיפר את כל הפרטים ששמע ברדיו ברגעים הגורליים ביותר. אח"כ חולקו דברים טובים, עשו בלגן ושרו".
בשתיים וחצי חזרו למיטות, "רק משום שלמחרת צריכים היו לצאת לעבודה. אני לכשעצמי נרדמתי זמן רק לאחר ששכבתי לישון. ראשית מ[י]לאה אותי הרגשת שמחה בלי גבול, ושנית – חלפו עברו במוחי כל מיני הרהורים בקשר לגורלנו בעתיד, לתפקיד שירבץ עלינו, לאחריות ולקרבנות שידרשו מאיתנו, לכל מיני בעיות שתתעוררנה, ושמי יודע אם נוכל לפתרן כראוי ואם נוכל לעמוד בפרץ ולייסד לנו מדינה ראויה לשמה. ספקות רבות מלאו את לבי, ולא נתנו לי מנוח".
החגיגות נמשכו גם למחרת. "בבקר יצאו החבר'ה לעבודה כרגיל", כתבה, אך בצהריים שמעו שמתקיימות חגיגות בקיבוץ אשדות יעקב. גם היא נסעה לשם: בדרך, על יד צמח, ציינה במכתב, "רגמו אותנו ילדים ערבים באבנים". היא זכרה גם את הדרך חזרה, שהייתה "תחת השראת הערב על הכנרת, וזה נתן מקום להרהורים שקטים, נוגים יותר, רציניים יותר".
טוב, טוב מאוד, ויחד עם זה – מה ילד יום
בראש המכתב רשמה את התאריך, 30 בנובמבר 1947, "יום ראשון למדינה היהודית". להשתלשלות האירועים הקדימה התרוממות רוח ודאגה. "אני כותבת את מכתבי בהרגשה כזו, כשהלב מלא על גדותיו. המון רגשות חולפות ועוברות, המון הרהורים ומחשבות – מחשבות רציניות ומחשבות מלאות עליצות וחדוה", כתבה. "טוב, טוב מאוד, ויחד עם זה – מה ילד יום".
מתוך מכתב של מרים אוסיה / מוזיאון בית הפלמ"ח
חברי וחברות ההכשרה יצאו ללחום: הגברים היו בקו הראשון, בעין-זיתים (עין זיתון). בתחילת 1948 היא הייתה עם חברות ההכשרה במוצב בהר כנען. זו הייתה המדיניות של הפלמ"ח: על אף שהנשים עברו הכשרה לתפקידי לחימה, הן לא שולבו במערך הלוחם — למעט בודדות. עם זאת הן נשארו קרובות ככל האפשר לחברי ההכשרה שלהן.
מרים אוסיה בעמדת התצפית בהר כנען / מוזיאון בית הפלמ"ח
בארבעה בינואר 1948 נהרג יהודה פריימן. הוא יצא לפעולה בכפר עין זיתון, סמוך לצפת. "כשנודעו לנו הפרטים, התנחתנו, כאילו, בעובדה שהוא לא נרצח אלא מת בשעת פעולה. ויש הבדל רב במותו של אדם, אם הוא מת כלוחם או כנרצח מכדור הבא מן המארב", כתבה במכתב אישי. "זו לי הפעם הראשונה שאני נפגשת עם המוות ככה, פנים אל פנים, בצורה כה עובדתית ואכזרית. ובאמת, הדבר נורא מלבטאו; באמת, ברגעים כאלו יפה שתיקה, כי כל מה שאומרים נראה בנלי כל-כך ולא מביע כלום".
מרים אוסיה נהרגה בתשעה באוקטובר 1948 יחד עם שתיים מחברותיה, לילה יוסף ותמר באומגרט. הן נהרגו מהפצצה של כוח מצרי ליד קיבוץ דורות, על אדמות הכפר הוג'. באותו הזמן שלושתן נמצאו באוהל המטבח של הגדוד. שלושתן נקברו יחד בקבר זמני בקיבוץ דורות. ב-22 ביוני 1950 הועברו למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.
מרים אוסיה, תמונה מפנקס השירות / מוזיאון בית הפלמ"ח
תודה לשירי ארליך