פורסם בעיתון הארץ

יום האשה הבינלאומי, החל מדי שנה ב-8 במרץ, הוא לא רק הזדמנות להעלות את המודעות לאי שוויון בין גברים לנשים, אלא גם הזדמנות לנשים לבחון את קידום מעמדן בחברה ולעשות חשבון נפש בתחום זה. בארץ מאז ומתמיד היה זה יום פוליטי. בשנים הראשונות למדינה צוין בתור "יום הפועלת הבינלאומי", נצבע אדום, ותנועת הפועלות הדגישה את מקומן של נשים בחברה הציונית-סוציאליסטית המתהווה. 

בשנים האחרונות, כך מלמד הערך "יום האישה הבינלאומי" בוויקיפדיה העברית, "מוקד החגיגות נע בין ציון של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים", ומתקיים בשני מישורים. להמשיך לקרוא ←

אמנם בדיקת בחינה מהירה מבדיקת עבודה, אבל בדיקת בחינות משעממת פי אלף.כתמיד שמחתי כשביקש אחד מהם להקדיש את החיבור לסיפור האישי של סבתא שלו, ניצולת אושוויץ. לא היה מפתיע לגלות שלא מעטים בחרו לכתוב חיבור בעקבות קטע מיומנה של נערה. אחרי הכול, אנה פראנק, היא היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה, והנה הזדמנות לחזור אליו או לקרוא בו לראשונה. שלושה סטודנטים בחרו בקטע מיומן אחר.

בתיה טמקין-ברמן 1907–1953

בתקופת השואה היתה פלה שפשיק, חברת בית"ר בוורשה שגם נולדה בעיר, קשרית הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) תחת פיקודו של פאוול פרנקל בפולין. היא השתתפה במרד גטו ורשה ולקחה חלק במאבקם הנואש של חברי וחברות המחתרת שלה בכיכר מורנובסקה. אחרי שנתפסה היתה אסירה במיידאנק ואחרי כן באושוויץ והשתתפה בצעדת המוות. לארץ הגיעה ב-1946 באופן בלתי לגאלי. על האונייה הכירה את אריה פינקלשטיין. אחרי שנה הם נישאו. הנוסעים נעצרו במחנה עתלית. אחר כך היתה חברה באצ"ל ובתנועת חרות.הם גרו תקופה קצרה בחולון. היא זכרה שמישהו מנציגי העירייה פנה אליה והציע לה להסיר את המספר מהזרוע. אחר כך התיישבו במושב נורדיה שבשרון.

בדצמבר 2004 שוחחתי עם פלה בביתה במושב נורדיה. הקשר בינינו נוצר בעקבות יוזמה של משה ארנס לשחזר את דיוקנו של מפקד אצ"י פאוול פרנקל, שאף תמונה שלו לא נשמרה, באמצעות מומחה קלסתרונים. פלה פינקלשטיין נמנתה עם פקודיו של פרנקל, וגם הפעם נקראה למשימה. הפעם היה זה כדי לשחזר את תווי פניו של האיש.בפגישתנו סיפרה לי על פועלה במחתרת בתקופת השואה. להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ, מוסף ספרים

הספר הילדה של דודה לולה  מאת תרצה דביר הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת, ומרבית הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין, זהו סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאימא. ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

למראית עין, זהו סיפור קלאסי על אם המטלטלת את עצמה ואת בתה בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מהבת. להמשיך לקרוא ←

חווקה פולמן-רבן נולדה ביום שבת, 19 באפריל 1924. תשע עשרה שנה אחר כך פרץ מרד גטו ורשה, גילוי ההתנגדות החמושה הידוע ביותר, הממושך ביותר והמקיף ביותר של יהודים לגרמנים באירופה הכבושה בתקופת השואה, עם חיסול הגטו בבירת פולין. במידה רבה, הביוגרפיה שלה היא סיפורן של חברות מחתרת לוחמת בפולין הכבושה. היא נולדה בקילצה, אחות צעירה למרדכי, שקראו לו מרק, ולוולף, שקראו לו ווק. כשהיתה כבת שנה עברה המשפחה לגור בוורשה. עד המלחמה הספיקה ללמוד שלוש שנים בגימנסיה. בית המשפחה היה ברחוב דז'לנה 43, מול הבניין בו שכנו חברי וחברות המחתרת. אחרי שגרמניה כבשה את פולין הצטרפה לתנועת דרור והכירה את צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. היא היתה אז כבת חמש עשרה. היתה מראשוני התלמידים בגימנסיה "דרור" שבמחתרת והשתתפה בחוג דרמטי בהדרכתו של יצחק קצלנסון, משורר ומחנך.

חווקה פולמן-רבן, 1946

עם חבירתן של מרבית תנועות הנוער בגטו להקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) היתה לשליחה ומקשרת של ארגון המחתרת. נעה בדרכים בזהות שאולה, מבריחה מידע ונשק. שוב ושוב מסכנת את חייה. בדצמבר 1942 נתפסה וגורשה לאושוויץ. משם הועברה למחנה רוונסבריק. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

השאלות שהספר נשים וגברים בצל השואה מאת נחמה טק (תרגום של הספר Resilience and Courage: Women, Men, and the Holocaust שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-2003) מנסה לענות עליהן הן גם השאלות שנוהג קהל, נשים וגברים כאחד, לשאול בתום הרצאה על נשים בשואה. הגידי נא, מי באמת סבלו יותר, מי גילו חוסן נפשי, מי עמדו בפני רעב ויכלו לו: נשים או גברים? ומעניין לא פחות, כמה שרדו בסופו של דבר, גברים לעומת נשים? 

להמשיך לקרוא ←