במותה היתה ליזה מאגון לאגדה. פעילותה בתור שליחה של המחתרת בגטו וילנה, עמידתה בעינויים במהלך מאסרה, הפתק ובו מילים אחרונות שכתבה והוברח לידיהם של חבריה וחברותיה לנשק ונסיבות הוצאתה להורג, ביום 17 בפברואר 1943, היו מרכיבים חשובים בהפיכתה לדמות מופת. המחתרת קראה כלי נשק על שמה, ונקבע שסיסמת הגיוס תהיה "ליזה קוראת!".
היתה בזה נחמה, כתבה חברתה רוז'קה קורצ'אק: "ליזה, שאינה עמנו, שהוציאה נשמתה, שגופה הושלך לקברות אחים שבפונאר ואף יישרף לאפר – ליזה קוראה. היא חיה שוב!"
התבטאותו התורנית של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בעקבות מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת בחיל האוויר, שעיקרה חיוב של ביצור חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים לגברים בחברה, עוררה גל תגובות רפלקסיביות הולמות, שהמשותף לכולן הוא רצון עז להשתיק את הדובר באמצעות סיפורי גבורה של נשים יהודיות וציוניות. רפלקס זה, שאפשר לכנותו רפלקס סמוטריץ', מתעורר תמיד בעקבות אמירה אנטי פמיניסטית ואנטי דמוקרטית של איש ציבור, לרוב גבר ובדרך כלל מהימין. ביטוי נפוץ שלו הוא פוסט או ציוץ שמטרתו להוכיח לדובר שאין לו שמץ של הבנה בתולדות החברה הישראלית ובהיסטוריה של הגנת הארץ.
חברות האי"ל מלכה זדרויביץ'(הורנשטיין) והאחיות בלומה ורחלה וישוגרודסקי, גטו ורשה, 1943 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
שניים ממאפייניו של רפלקס סמוטריץ' הם סיפור על גיבורת ישראל והצגה של השוויון בין המינים כעיקרון שלאורו קמה המדינה. להמשיך לקרוא
מרגלית לנדאו נהרגה ביום שני, 18 בינואר 1943, בחילופי אש בין יהודים לגרמנים בגטו ורשה במהלך מרד שלימים נקרא "מרד ינואר" או "המרד הקטן". היא היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ונמנתה עם אחת החוליות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שהתערבו בין המגורשים בדרך לאומשלגפלאץ וחיכו לפקודה. כשהמפקד מרדכי אנילביץ נתן את הסימן, היא היתה הראשונה לפעול והשליכה רימון.
מרגלית (אמילקה) לנדאו 1943-1926 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
בספרות התיעודית על גטו ורשה מודגש גילה הצעיר. שתי תמונותיה באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות ממחישות עד כמה: בתמונה אחת היא ילדה, הולכת יחד עם אביה, בתמונה שנייה היא פעוטה. במותה היתה בת 17. להמשיך לקרוא
לפי מילון אבן-שושן, "חלוצה" היא ראשונה לכיבוש, מפעל או התנדבות. כזו בדיוק היתה מרים ברץ, מראשוני וראשונות דגניה, מייסדת הרפת בקיבוץ, מחלוצות משק החלב בארץ. היא היתה חלוצה לא רק מפני שקיבוץ זה היה ראשון בעצמו: היא ויוסף ברץ היו הזוג הראשון שהתחתן במשק, הבן שנולד להם היה הראשון לדגניה. למושג "כיבוש עבודה", אחת מסיסמאות העלייה השנייה, היתה מבחינתה משמעות כפולה: גם לאומית וגם מגדרית.
באחת הכתבות שפורסמו עליה בעיתונים נכתב כי "בכל תחנותיה בארץ שאפה מרים תמיד לחדור לענפי עבודה של החברים! והיא הצליחה בכך, באמצעים וגם בתכסיסי מלחמה". אלה כונו בקיצור ובצדק: "פעולות בחזית 'כיבוש עבודת גברים'". להמשיך לקרוא
פורסם בעיתון הארץ
מי שנולדו לפני שנת 1990 זוכרות איך היה לגלוש באינטרנט פעם: אלטה ויסטה היתה מנוע חיפוש, הדפדפן היה נטסקייפ וכשנרשמת כדי להיכנס לפורומים יכולת לקרוא לעצמך קיפי בן קיפוד או ברנדה וולש. בועת הדוט-קום התפוצצה אך ויקיפדיה עוד בשלה: רוצה לכתוב ולערוך, להצביע ולהשפיע, לקדם ערכים ב"אנציקלופדיה החופשית" או למחוק אותם? רק תכניס/י פה איזה שם משתמש/ת שבא לך ויאללה. מאחורי קהילות ויקיפדיה עומדת קרן ויקימדיה העולמית, שיש לה נציגות בישראל, שבינתיים מעדיפה להחריש או להכחיש. בתור סטארט אפ ניישן, זה יכול להתחיל כאן. דרושה שקיפות, אנחנו ב-2018.
כל פעם מחדש מפתיע לגלות שצריך להזכיר: המידע שנצבר בוויקיפדיה הוא בעל הקשר פוליטי. כמו מרחבים אחרים, דיגיטליים וממשיים, גם האתר "ויקיפדיה: האנציקלופדיה החופשית", הוא מרחב פעולה המדגים מערכת יחסי כוחות. להמשיך לקרוא
הטוסטוס של אסתריקו חנה משמאל לשער של בית הספר "זיו", בתא המטען נמצא האקורדיון שלה. בצד השני של הרחוב היה פרדס, רעננה היתה מושבה ובשיעורי מוסיקה לימדה המורה אסתר (אסתריקו) ברגר את כיתות א' עד ו' שירים שכבר אז, תחילת שנות ה-80, נחשבו ישנים.
הטוסטוס של אסתריקו / צילום: תומר שלו
מלבד טוסטוס וקסדה, תמיד היה איתה אקורדיון. אלה הם שניים מהצירים העיקריים שהניעו את סיפור חייה, שראשיתם בברלין וסופם בבית העלמין רמות מנשה, כשמצאה מנוחה ליד בתה הילה, שנהרגה בתאונת אופנוע. להמשיך לקרוא
מרים שיר, שהיתה עיתונאית, מתרגמת ומשוררת, נולדה בראשית המאה העשרים בעיר ראדום שבפולין ליהודה וולמן ולאה לבית צוקר וגדלה בוורשה. זה היה בית ציוני, בו דיברו גם עברית. היא למדה עברית גם בבית הספר. בילדותה החלה לכתוב שירים בפולנית: בין היתר כתבה שירים על ארץ ישראל. כשבגרה למדה בגימנסיה, אחר כך למדה ספרות, פסיכולוגיה ובלשנות באוניברסיטת ורשה. היא נישאה לדוד שירטשאק, שהיה בלשן, והם עיברתו את שם משפחתם לשיר. בשנת 1924 עלו לארץ. על פרסומיה חתמה גם בשם המשפחה שיר וגם בשם המשפחה וולמן ולעתים גם זה וגם זה. במהלך השנים בני הזוג שיתפו פעולה, כשהוציאו לאור יחד מילון עברי-פולני ופולני-עברי.
מרים שיר / באדיבות רמי שיר
בארץ עבדה שיר בעיקר כעיתונאית. להמשיך לקרוא
הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.
בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן: להמשיך לקרוא
פורסם בעיתון הארץ
אחרי ששירתה בצה"ל בתפקיד לוחמת בפלוגת אופק של גדוד קרקל, עדי דרורי חשבה שזה לא הוגן שרק ללוחמים ממין זכר כתבו שירי אהבה וגעגועים כמו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" שחיבר חיים חפר ללהקת חיל התותחנים. אז היא החליטה לכתוב שיר אהבה לקרקליסטית, שהפזמון החוזר שלו הוא כזה: "חברה שלי בקרקל/ יפה שעל הזמן חבל/ והיא לא גברית בכלל".
קרן שפט (משמאל), חן לוגסי ועדי דרורי / דף הפייסבוק חצאית כאן קודקוד
חן לוגסי, ששירתה בתור מש"קית הוראה במקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) בבסיס מחווה אלון, חיברה שיר בזמן השירות שלה בצה"ל. השיר נכתב בעקבות הדיסוננס בין העלייה במשקל, כשכילתה את התסכול בשומן טראנס ובסוכר, לבין דמותה שנשקפה מן המראות שהיו פזורות ברחבי הבסיס ומעליהן השלט: "חיילת, שפרי הופעתך". לשיר קוראים "זה סימן שאָת חזיר" על פי המנגינה של השיר "זה סימן שאתה צעיר" בביצוע להקת פיקוד המרכז. להמשיך לקרוא
פורסם בעיתון הארץ
בקרב ועדי הורים התעורר באחרונה ויכוח שבמרכזו השאלה האם ההורים בבית הספר ימשיכו את השתתפותם ב"מרד תשלומי הורים", עליו הכריז פורום ועדי ההורים היישוביים בסוף חודש אוגוסט, או יפרשו ממנו. מטרת המאבק היתה לצמצם את מידת התשלומים המוטלים על הורים לכשני מיליון תלמידים ותלמידות במערכת החינוך הציבורית בכל הארץ, העומדים על אלפי שקלים מדי שנה ומיועדים למימון פעילויות שונות בבתי הספר, המאורגנות בדרך כלל על ידי חברות חיצוניות.
תשלומי ההורים, המאושרים על ידי משרד החינוך ומוגדרים בתור "תשלומי רשות", עולים מדי שנה. בדיוק כמו הצפרדע בניסוי המפורסם, שהוכנסה לסיר עם מים בטמפרטורת החדר והסתגלה לעלייה בטמפרטורה עד רתיחה בלי לקפוץ מהסיר, עד שמתה – כך ההורים הסתגלו לשלם מדי שנה סכומים שהולכים ועולים כדי לממן את מערכת החינוך הציבורית בישראל.
להמשיך לקרוא
