ארכיון פוסטים מאת: Sharon Geva‏

הנכדות של דינה ברזילי לא שותקות

פורסם בעיתון הארץ

אחרי ששירתה בצה"ל בתפקיד לוחמת בפלוגת אופק של גדוד קרקל, עדי דרורי חשבה שזה לא הוגן שרק ללוחמים ממין זכר כתבו שירי אהבה וגעגועים כמו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" שחיבר חיים חפר ללהקת חיל התותחנים. אז היא החליטה לכתוב שיר אהבה לקרקליסטית, שהפזמון החוזר שלו הוא כזה: "חברה שלי בקרקל/ יפה שעל הזמן חבל/ והיא לא גברית בכלל".

קרן שפט (משמאל), חן לוגסי ועדי דרורי / דף הפייסבוק חצאית כאן קודקוד

 חן לוגסי, ששירתה בתור מש"קית הוראה במקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) בבסיס מחווה אלון, חיברה שיר בזמן השירות שלה בצה"ל. השיר נכתב בעקבות הדיסוננס בין העלייה במשקל, כשכילתה את התסכול בשומן טראנס ובסוכר, לבין דמותה שנשקפה מן המראות שהיו פזורות ברחבי הבסיס ומעליהן השלט: "חיילת, שפרי הופעתך". לשיר קוראים "זה סימן שאָת חזיר" על פי המנגינה של השיר "זה סימן שאתה צעיר" בביצוע להקת פיקוד המרכז. להמשיך לקרוא ←

מקטרים ומשלמים

פורסם בעיתון הארץ

בקרב ועדי הורים התעורר באחרונה ויכוח שבמרכזו השאלה האם ההורים בבית הספר ימשיכו את השתתפותם ב"מרד תשלומי הורים", עליו הכריז פורום ועדי ההורים היישוביים בסוף חודש אוגוסט, או יפרשו ממנו. מטרת המאבק היתה לצמצם את מידת התשלומים המוטלים על הורים לכשני מיליון תלמידים ותלמידות במערכת החינוך הציבורית בכל הארץ, העומדים על אלפי שקלים מדי שנה ומיועדים למימון פעילויות שונות בבתי הספר, המאורגנות בדרך כלל על ידי חברות חיצוניות.

תשלומי ההורים, המאושרים על ידי משרד החינוך ומוגדרים בתור "תשלומי רשות", עולים מדי שנה. בדיוק כמו הצפרדע בניסוי המפורסם, שהוכנסה לסיר עם מים בטמפרטורת החדר והסתגלה לעלייה בטמפרטורה עד רתיחה בלי לקפוץ מהסיר, עד שמתה – כך ההורים הסתגלו לשלם מדי שנה סכומים שהולכים ועולים כדי לממן את מערכת החינוך הציבורית בישראל.
להמשיך לקרוא ←

מחנכת בגטו וילנה, בגולאג בסיביר ובבית ספר בגבעתיים

צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה. 

צביה וילדשטיין (26 ביולי 1906 סרנה, האימפריה הרוסית – 28 בינואר 2001, גבעתיים, ישראל) הייתה אשת חינוך, אסירת ציון ופעילת ציבור. בתקופת השואה ניהלה בית יתומות בגטו ווילנה. לאחר מלחמת העולם השנייה הקימה בית יתומים בווילנה. הואשמה בבגידה במולדתה רוסיה ונשלחה לשמונה שנים של עבודות כפייה בסיביר. בישראל כיהנה כחברה מועצת העיר גבעתיים מטעם מפלגת העבודה, קיבלה את אות יקירת העיר (1985), פעילה בוועד למען החייל.

צביה וילדשטיין 2001-1906

על אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב. להמשיך לקרוא ←

חסיה דרורי אמרה את זה קודם

ברשתות החברתיות מסתובב לפעמים צילום של מסמך משנת 1953: זהו מכתב מאת דוד בן-גוריון, שהיה אז ראש הממשלה, לשר האוצר. במסמך כתב בן-גוריון כי הוא מציע להחליף את המילה "בעלי" במילה "אישי", מכיוון ש"במלה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האשה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש". 

חסיה דרורי 1976-1899

לא ניכנס עכשיו לשאלה האם השוויון הזה התקיים גם בפועל (הוא לא), שיתופים של המסמך בהקשרים אקטואליים מספקים היתלות באילן גבוה. הנה גם ראש הממשלה אמר. אבל ח"כ חסיה דרורי אמרה את זה קודם. להמשיך לקרוא ←

מי היתה הציונית הראשונה

גרסה מורחבת של מאמר שפורסם בהארץ

מרים ש"ך היתה מורה לשפות ופעילה ציונית, חברת מערכת "די וולט" (העולם), העיתון שהחל לצאת מאז הקונגרס הציוני הראשון, ומזכירתו של ד"ר תיאודור הרצל. היא נולדה בעיירה וקשנה שבליטא בשנת 1867, בתו של הרב לייבלה ש"ך, שלימד אותה את התפילות ואת האלף בית העברי. "על אף שבעיירה היו 'חדרים' מכל הדרגות, הרי נועדו כולם לבנים ואף לא אחד לבנות. יחידות סגולה היו מלמדים בבית ראשית דעת; האחרות לא קיבלו גם פירורים אלה", סיפרה. כשהיתה בת ארבע אביה מת.

מרים ש"ך 1956-1867

אמה השאירה את החדר בו נהג האב ללמוד כפי שהיה. בחדר זה "הייתי מבלה את שעות ילדותי היקרות ביותר", כתבה. היא דפדפה בספרים ואט-אט חיברה את האותיות. "ללמוד את הקריאה בתנאים אלה היה מעין משחק ילדים ממש". בעבורה, לימוד קריאה זה היה אחת משתי נקודות המפנה בחייה. נקודת המפנה השנייה היתה הקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים באוגוסט 1897 בבאזל שבשוויץ. להמשיך לקרוא ←

החיבוק החלוצי של המחנכת דורקה שטרנברג

פוסט אורחת מאת עדיה קלין

פגשתי את דורקה בשנת 1994, כאר התחלתי להדריך במרכז הלימודי בבית לוחמי הגטאות. דורקה היתה אם הבית. צנועה, חכמה, אוהבת אדם. נפשי נקשרה בנפשה אף יותר משנודע לי שאבי, דוד קרקאור ז"ל, והיא נולדו באותה העיר ועבדו באותו בית החרושת לתחמושת, הצמוד לעירם, צ'נסטוכובה. החלטתי לכתוב עליה בין השאר בשל ההבנה העמוקה בחשיבותו של החינוך והאופן המלא והעמוק בו האישה המיוחדת הזאת יישמה זאת כל חייה. במקום לשקוע באבלה לאחר השואה, התגייסה כולה לחינוך והמשיכה בכך כל חייה. דורקה ראויה שסיפור חייה יהיה מוכר ומונצח בין שאר המחנכים והמחנכות מן התקופה הקשה ההיא. להמשיך לקרוא ←

צריך לחלק את החופש הגדול

פורסם בעיתון הארץ

"מוטב לחלק את החופש לשְנַים – 5 חודשי לִמודים וחודש חופש"; "צריך לארגן בבתי הספר מועדונים בהם תהיה לילדים יד חופשית ויקבלו גם הדרכה"; "צריך לחסל את החופש לגמרי!". אלו כמה הצעות של אמהות מתל אביב שנשבר להן מהחופש הגדול. הן הסבירו שהילדים והילדות כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם: הם מאחרים לקום בבוקר, מאחרים לשכב לישון בלילה ובין לבין בעיקר מתבטלים, משתעממים ו"צורחים בקולות אימים".


ההצעות עלו לקראת סוף החופש הגדול, או כמו שכינתה זאת העיתונאית תקוה וינשטוק, שראיינה אותן: "האיסרו חג של החופש הגדול". בימים רגילים היו ביניהן ויכוחים, אך עכשיו כולן הסכימו: החופש הגדול ארוך מדי, לכולן נגמרו הרעיונות מה לעשות עם הילדים. "כבר עייפתי עד מוֶת", אמרה אם אחת. להמשיך לקרוא ←

70 שנה לפטירתה של רופאה חלוצה

ד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן) היתה רופאת נשים, רופאה ראשונה במושבה גדרה ובעיר תל אביב, ממייסדי ומייסדות האגודה המדיצינית העברית, הידועה בתור הר"י, ההסתדרות הרפואית בישראל. היא נולדה באחד בינואר 1880 בבסרביה לשלמה יוניס ולחיה פייגה לבית ליפשיץ, שהיתה מצאצאי הבעל שם טוב. זה היה בית אמיד שהחזיק באידיאולוגיה ציונית וקיבלה חינוך עברי, שלמה יוניס נמנה עם חובבי ציון. באודסה למדה בגימנסיה לבנות. כשהיתה בת 17 החליטה ללמוד רפואה. 

ד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן)

אביה התנגד: מוטב שלא תרחק מהבית ותלמד מקצוע פרקטי, כמו תפירה. אמה תמכה ועודדה אותה לצאת ללמוד. הצעירה נסעה לז'נבה, שוויץ, ללמוד רפואה. מכיוון שעדיין לא מלאו לה 18 התקבלה לשנת ניסיון, אותה סיימה בהצטיינות. במהלך הלימודים השתתפה בפעילות אגודת הסטודנטים הציוניים, עמה נמנה גם חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל. להמשיך לקרוא ←

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

פוסט אורח מאת נעם סמית

הגענו אליה לאחר נופש קצר בחוף דור. אני נטפתי כמו ברז בעקבות האלרגיה שלי והיא נתנה לי את אחת מתרופות הסבתא שלה. היה זה המפגש הראשון שלי פנים אל פנים עם ציקי, לאחר שבמשך כמה שנים רק שמעתי את השם מרחףתדיר בחלל סלון המשפחה. כזאת היתה ציונה (ציקי) לירון לוי, סבתה של אשתי, אישה פעלתנית עם אנרגיות אינסופיות שרוחה והרושם שהותירה ניכרו בחיי משפחתה גם לאחר לכתה מהעולם באוקטובר 2010.

במסגרת קורס בנושא נשים בהיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים בו התבקשתי לכתוב ערך בעל חשיבות היסטורית על אישה, התעמקתי בסיפורה של האמנית ציונה לוי-לירון. נוכחתי לדעת, שפעילותה הענפה חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של משפחתה. היא הלחינה והפיקה יצירות מוסיקליות רבות בשיתוף זמרים ומוסיקאים נודעים, יצרה פסלים וציורים שהוצגו בתערוכות יחיד במוזיאונים חשובים, ניצחה במשך שנים על התרבות בקיבוץ שפיים, ועוד. למרות שהחשיפה הציבורית מעולם לא היתה הכוח שהניע אותה, חשבתי שראוי שיהיה לה מקום בסיפור הישראלי הרחב. להמשיך לקרוא ←

האישה מ"הבית ברחוב גריבלדי"

ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי "לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי ביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". היתה זו אחת ההודעות הדרמטיות ששמע הציבור הישראלי, שפתחה את אחת הפרשיות המרכזיות בתולדות החברה הישראלית: משפט אייכמן בירושלים.

יהודית נסיהו שהייתה האישה היחידה בצוות של שירותי הביטחון שהשתתפו במבצע החשאי לחטיפתו של אדולף אייכמן והעברתו לישראל בשנת 1960

יהודית נסיהו 1924 – 2003 / מקור: אתר רחוב משלה

בתחילה, הוצגו מי שהביאו את אייכמן לישראל בתור "מתנדבים". בפועל אלו היו אנשי שירותי הביטחון הישראליים. כמו בהרבה מאוד סיפורים היסטוריים אחרים, גם בסיפור חטיפה זה השתתפה אישה. זו היתה יהודית נסיהו.

להמשיך לקרוא ←