חווקה פולמן-רבן נולדה ביום שבת, 19 באפריל 1924. תשע עשרה שנה אחר כך פרץ מרד גטו ורשה, גילוי ההתנגדות החמושה הידוע ביותר, הממושך ביותר והמקיף ביותר של יהודים לגרמנים באירופה הכבושה בתקופת השואה, עם חיסול הגטו בבירת פולין. במידה רבה, הביוגרפיה שלה היא סיפורן של חברות מחתרת לוחמת בפולין הכבושה. היא נולדה בקילצה, אחות צעירה למרדכי, שקראו לו מרק, ולוולף, שקראו לו ווק. כשהיתה כבת שנה עברה המשפחה לגור בוורשה. עד המלחמה הספיקה ללמוד שלוש שנים בגימנסיה. בית המשפחה היה ברחוב דז'לנה 43, מול הבניין בו שכנו חברי וחברות המחתרת. אחרי שגרמניה כבשה את פולין הצטרפה לתנועת דרור והכירה את צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. היא היתה אז כבת חמש עשרה. היתה מראשוני התלמידים בגימנסיה "דרור" שבמחתרת והשתתפה בחוג דרמטי בהדרכתו של יצחק קצלנסון, משורר ומחנך.

חווקה פולמן-רבן, 1946

עם חבירתן של מרבית תנועות הנוער בגטו להקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) היתה לשליחה ומקשרת של ארגון המחתרת. נעה בדרכים בזהות שאולה, מבריחה מידע ונשק. שוב ושוב מסכנת את חייה. בדצמבר 1942 נתפסה וגורשה לאושוויץ. משם הועברה למחנה רוונסבריק. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

השאלות שהספר נשים וגברים בצל השואה מאת נחמה טק (תרגום של הספר Resilience and Courage: Women, Men, and the Holocaust שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-2003) מנסה לענות עליהן הן גם השאלות שנוהג קהל, נשים וגברים כאחד, לשאול בתום הרצאה על נשים בשואה. הגידי נא, מי באמת סבלו יותר, מי גילו חוסן נפשי, מי עמדו בפני רעב ויכלו לו: נשים או גברים? ומעניין לא פחות, כמה שרדו בסופו של דבר, גברים לעומת נשים? 

להמשיך לקרוא ←

פורסם גם באתר קולך

לפני כמה שנים השתתפתי בכנס באוניברסיטת בר-אילן על נשים חרדיות בישראל. סיפרתי שם על גיבורת השואה פסיה שרשבסקי שנשכחה מלב. היא שרדה את אושוויץ, ובבואה ארצה, מיד אחרי המלחמה ההיא, היתה לדמות ידועה הן בקרב חובשי כיפה, שביס ומגבעת והן בקרב חובשי כובע טמבל. כולם הוקסמו למשמע דבריה. מי הייתה פסיה שרשבסקי?

פסיה שרשבסקי, נפטרה ב-1956

קטע מתוך בספר אל האחות הלא ידועה

"הפאשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל", אמר הרמן קרוק במחזה גטו מאת יהושע סובול; "אבל אנחנו, פה בגטו, הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני. לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת. אולי אלה הפרחים הכי יפים שבני-אדם הגישו מימיהם". זה, בתמצית, הנחה את המתנגדות ברוחן. הן הבריחו פרחים לגטו, ובלשונו של גדעון האוזנר כשחקר את רחל אוירבך במשפט אייכמן, משימתן היתה "לשמור שהנשמה היהודית לא תתנוון". הרמן קרוק היה מתנגד כזה: איש הבונד, ממארגני אגודת הסופרים, ספריית הגטו וארכיון הגטו בווילנה, שם ריכז קבוצת אנשים שגבתה עדויות ואספה מסמכים, כתב יומן אישי שנכתב במקורו יידיש וכרוניקות.

נערה עם טלאי צהוב, אסתר לוריא / ארכיון בית לוחמי הגטאות

פורסם בעיתון הארץ

צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. היא נולדה בשנת 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת שש-עשרה הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית פרייהייט ויצאה להכשרה. בגיל תשע עשרה השתתפה בסמינר המרכזי של ה"החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של פרייהייט עם החלוץ הצעיר. כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם עברה לביאליסטוק והיתה פעילה במחתרת החלוצית בשטח שנשלט על ידי הסובייטים. בחודש דצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש הגרמני, והיא התנדבה לתפקיד. 

צביה לובטקין 1978-1914 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

יחד עם חברהּ לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ האגדי, היתה מהמניעים את הקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שהוביל את המרד והיתה חברת מטה המפקדה של הארגון. היא הפכה דמות מרכזית שעוררה כבוד בקרב כל אלה איתם באה במגע. מי שפגשו בה, לא יכלו לשכוח. להמשיך לקרוא ←

את רינה וייס הכרתי בפעם הראשונה כשישבתי בארכיון השבועון "לאשה". בשונה מכלל העיתונים האחרים בעברית שראו אור בישראל בשנות החמישים, עיתונים יומיים וגם שבועונים כמו העולם הזה וירחונים כדוגמת דבר הפועלת, גיליונות שבועון הנשים שהיה נפוץ עוד בשנותיו הראשונות לא נמצאו באולם העיתונות בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב אותו פקדתי מדי בוקר. למעט הספרייה הלאומית בירושלים, גיליונותיו נמצאים גם בספרייה העירונית של תל-אביב, אך גם בבית אריאלה לא כל הגיליונות נשמרו, וגם אלה, לאחר דפדופים בלתי זהירים כבר מחשבים את קיצם לאחור. במערכת "לאשה" הרשו לי להיכנס לארכיון ולעיין בגיליונותיו. בעבור מי שחוקרות וחוקרים את החברה בישראל באותן שנים מדובר על מקור חשוב ביותר, אך לא בעיני כולם. לפני כמה שנים כשהצגתי ממצאי מחקר שהתבססו על טקסטים שהופיעו ב"לאשה" רמזו לי באוניברסיטה שזה לא הכי רציני, בטח לא כמו דברי הכנסת או פרוטוקול ישיבות ממשלה. "לאשה"? נו, באמת.

סגנית מלכת היופי וסגנית מיס עולם / אתר לאשה

להמשיך לקרוא ←

אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה בארץ ובעולם, מהמפורסמות ומהידועות מקרב הנשים בשואה. סיפורה עובד למחזה ולסרט, יש רחובות על שמה, ואולי הספר ממשיך להיות מתנה נאה למתבגרת. "יומנה של נערה", אחד הספרים המרכזיים בארון הספרים הישראלי, ראה אור לראשונה בעברית לפני 60 שנה, תרגום של Het Achterhuis הבית האחורי, שהופיע בהולנד כשש שנים לפני כן. היתה זו גרסה ראשונה ליומן שכתבה במחבוא ברחוב פרינסחראכט 263 באמסטרדם בין יוני 1942 לאוגוסט 1944. גיבורת שואה זו היתה שונה לא רק מגיבורות השואה שאחזו בנשק בגטו וביער, אלא גם מנשים אחרות שבתקופת השואה גילו התנגדות ברוחן וגם מנערים ונערות אחרים שכתבו אז יומנים. 

 

אנה פראנק

אנה פראנק היתה גיבורת תרבות ששורשי ההוקרה כלפיה לא היו בארץ. הממד האוניברסלי של סיפורה הוא שדחף אותה לחיק החברה הישראלית המתגבשת, שמצאה בקורות הנערה שמתה בברגן בלזן מקור לגאווה לאומית וכמעט בכוח הפכה את הסיפור שלה לציוני.

להמשיך לקרוא ←