הפעילות הציבורית של השגרירה, השרה וחברת הכנסת אורה נמיר החלה מאחורי הקלעים, במקצוע ובמרחב השמורים באופן מסורתי לנשים. בדף עליה באתר הכנסת תחת הסעיף מקצוע כתוב: "מנהלת משרד", ומשמעו של דבר, במהלך השנים, היה בין היתר בתפקידיה בתור מזכירת הקונסול הכללי בקונסוליה הישראלית בניו יורק, פקידה ואחר כך קצינה בחיל הנשים של צה"ל, מנהלת המשרד שהיה אחראי הבנייה של משכן הכנסת ובעבודתה כקצרנית בימי כהונתו של מרדכי נמיר כראש עיריית תל אביב.
נשיאה ליום אחד
לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד.
היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות. להמשיך לקרוא
הצעת החוק נגד מכנסיים קצרים
פורסם בהארץ
חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', השואף להתמנות לתפקיד שר המשפטים, לא צריך לעבוד קשה כדי להחיל במדינת ישראל דין תורה. ודאי לא יקשה עליו להחיל הלכות צניעות על נשים – כל שעליו לעשות הוא לרענן הצעת חוק שהעלה חבר הכנסת שלמה יעקב גרוס (אגודת ישראל) על סדר יומה של הכנסת השלישית, בקיץ 1959.

תל אביב, 1950 / האנס פין, לע"מ
עניינה היה הטלת הגבלות על לבושם של אזרחיות המדינה ואזרחיה, או כפי שכינו זאת בקיצור בדיווחי העיתונות, החוק בדבר איסור המחשופים. להמשיך לקרוא
בתינו הומים מתינוקות
תולדות חייה ופועלה של עדה יגורי, מחנכת ומראשונות קיבוץ יגור, מלמדים שהיא היתה בעצם "האימא של החינוך המשותף". על רקע אורחות החיים בקיבוצים, שמי שגדלו בעיר מזהות קודם כל בתור לינה משותפת, יש בזה סתירה: הרי מדובר על חינוך משותף, ולא על חינוך בחיק המשפחה הגרעינית.
כתביה, שאוגדו בקובץ "צרור לעדה" וראה אור במלאת ארבע שנים למותה, מהדהדים את הסתירה הזו, וחושפים גם משהו על הבית בו גדלה, לא כל שכן על אימה שלה, שהיתה דמות דומיננטית. להמשיך לקרוא
בלוז לכחולת המדים
בתחילת חודש מאי 2019 הלכה לעולמה האישה הידועה בתולדות משטרת ישראל בתור מייסדת שירות הנשים. דרכה של נצ"מ נעמי שדמי בשורות המשטרה, אותה החלה בשנת 1961, ופעילותה לקידום מקומן של הנשים בה, רצופה הישגים.

נעמי שדמי, לימים נצ"מ / משטרת ישראל
בה בעת היא משקפת את מקומן של נשים בהיסטוריה של משטרת ישראל מן הכיוון ההפוך, שביסודו אפליה גלויה ומתמשכת שמניין ימיה כמעט כמניין ימי המשטרה. להמשיך לקרוא
שלוש שנפלו באוהל המטבח
בתשעה באוקטובר 1948 נפלו לילה נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה, לוחמות פלמ"ח, בהפצצה של המצרים על הנגב הנצור. באותו הזמן הן נמצאו באוהל המטבח של הגדוד ליד קיבוץ דורות, על אדמות הכפר הוג'. שלושתן נולדו בשנת 1928, שלושתן היו חברות בהכשרה מגויסת, שלושתן נקברו יחד בקבר זמני בקיבוץ דורות, וביוני 1950 הועברו למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל.
נסיבות נפילתן סמליות מאוד, ומזקקות את מקומן של נשים בפלמ"ח במלחמת העצמאות: לא שוויון אך שותפות גדולה בין הלוחמות ללוחמים. להמשיך לקרוא
בין האתמול לעתיד: גיבורת השואה הלנה המרמש
סיפור השואה של הלנה המרמֶש מלא וגדוש פרקים קשים ביותר: אם צעירה בעיירה קטנה במזרח פולין, שאיבדה את בנה הפעוט וכמעט את כל משפחתה, שהיטלטלה ממקום מחבוא אחד לאחר, גורשה לאושוויץ ובצעדת המוות הגיעה לברגן בלזן. בסיפור שזורים גילויי התנגדות ברוח – פרח באושוויץ, שירים שכתבה, מאמץ חוזר ונשנה לתעד את מה שראתה – וגם של תשישות ורפיון, ייאוש ואבדון.

הלנה המרמש 2010-1918
היא השמיעה בהזדמנויות רבות את סיפורה, והפגינה אופטימיות במינון יוצא דופן. ילדיה ונכדותיה איגדו את הדברים לספר שכותרתו ממצה את תפישת עולמה: "לאהוב למרות הכול". להמשיך לקרוא
האישה שבטנק תנצח
החלטת צה"ל לא לשבץ נשים לתפקיד טנקיסטיות לא רק מסיגה את שילובן של נשים בו לאחור, אלא מחזקת עמדה ביחס לייעודן של נשים יהודיות בישראל ולתפקידיהן כאזרחיות המדינה. אף שלוחמות שיריון הוכיחו את יכולותיהן, הן לא תהיינה לוחמות טנקים כי "השלב הבא בהתנסות מחייב גדילה משמעותית בכוח האדם ותשתיות למימוש התהליך".

נשים מפקדות טנק, לפני שבצה"ל החליטו שבעצם לא / אתר צה"ל
קשה להניח שבצה"ל לא יודעים שלהתקדמות לאור הצלחת פיילוט דרושה הגדלה בתשתיות ובמשאבים. על כן קשה שלא להניח שההודעה הזו מחפה על הסבר אחר, שלא נאמר במפורש. אין דבר, מפקד שיריון בכיר התגייס כדי להציג אותו.
אנחנו הולכות להצביע, ועוד איך
פורסם בעיתון הארץ
התשדיר של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 משקף את מקומן של נשים במערכת הבחירות ובמדינת ישראל בכלל. נראים בו שני גברים צעירים שיושבים בבית קפה, קוראים עיתון ומודאגים ממצב האומה. שניהם חושבים שצריך לעשות משהו. הגבר שיושב בצד ימין, שקוראים לו מוּש, מניח את העיתון, קם והולך.
הגבר שיושב בצד שמאל נשאר לשבת. מוש מחליט לרוץ לכנסת. הוא נוקש על דלתות ואוסף חתימות, מגייס פעילים ומקים מפלגה, מגיש רשימה ומנסח מצע, לוחץ ידיים באירועים משפחתיים ומגשש אחרי הסכמים עם דתיים. להמשיך לקרוא
כשמפלגה מחליטה לפנות לנשים שלושה שבועות לפני בחירות
פורסם בעיתון הארץ
באוקטובר 1959 פורסמה בעיתונות מודעת בחירות מטעם מפא"י, שהזמינה נשים לאירועי "יום האשה". היה זה פחות מחודש לפני הבחירות לכנסת הרביעית, שהיו צפויות להתקיים בתחילת נובמבר של אותה שנה. האירועים שארגנה מפלגת השלטון כללו אסיפות ברחבי הארץ, בהן הדוברות העיקריות היו נשים: בפתח תקווה – שרת החוץ גולדה מאיר, בדימונה – ח"כ בבה אידלסון, בנתניה – ח"כ רחל צברי. באילת דיברה העיתונאית והסופרת ברכה חבס, במושב נהורה "אם הבנים" רבקה גובר, ובעצרת בקריית שמונה השתתפה אל"מ (במיל') שושנה ורנר, קצינת ח"ן ראשית השנייה של צה"ל.

גולדה מאיר נואמת באסיפת בחירות של מפא"י 1959 / פריץ כהן, לע"מ
במודעה הגדירה המפלגה את "יום האשה" בתור "יום מפגן כוחה של האשה, האם והעובדת, וביטוי לכוננות הנשים להתייצב במערכה שתקבע את גורל המדינה והאדם בה". נשים נקראו להצביע למפא"י, ובמיוחד כדי לחזק את הח"כיות מטעמה, "כדי שתוכלנה להמשיך ולהשלים את שליחותן במוסדות הנבחרים למען שלום, יציבות ורווחה". להמשיך לקרוא





