ב-11 בינואר 1926 הכריזה אסיפת הנבחרים, הגוף הנבחר של היישוב העברי שפעל מול שלטונות המנדט הבריטי, "על שוויון הזכויות של הנשים בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי". היה זה ההישג הידוע ביותר של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות, אחד מארגוני הנשים המרכזיים בפלשתינה-א"י. ב-1932 הסתדרו 11 בכירות בו לתמונה קבוצתית.
שנייה משמאל: ד"ר חנה ברכיהו
במרכז התמונה (יושבת) ד"ר רוזה וולט-שטראוס, יושבת הראש. לידה סגניתה, ד"ר חנה ברכיהו. מי היא הייתה? להמשיך לקרוא
שרה שנירר, אישה שהיתה ועודנה דמות מופת בחברה החרדית, שחוללה מפנה גדול בתחום חינוך הבנות שם כשהקימה לפני כמאה שנה את רשת בתי הספר לבנות "בית יעקב", הלכה לעולמה ב-1935.
אף על פי כן, שמה נקשר לזכרון השואה בקרב הציבור החרדי. הכיצד? להמשיך לקרוא
התהום בין השבחים לצה"ל, מצעד האלופים במיל' באולפני החדשות ושתיקת הפוליטיקאים, לבין כאבה של סבתא מדיר אל־בלח שאיבדה שלושה מנכדיה כשהפציץ צה"ל את בית משפחת סווארכה, מעלה שוב את התהייה מה היה קורה אילו נשים היו מחזיקות בעמדות מפתח. זוהי משאלת לב, המלווה לרוב בהערכה שהכול, או כמעט הכול, היה נראה אחרת.
אוסף הכרוזים באתר הספרייה הלאומית
ביסוד התהייה הזו עומדות התכונות שבאופן מסורתי נקשרות לנשים: חמלה ודאגה, האופן שבו הן רואות את העולם, שאינו מכתיב הייררכיה אלא רשת. עומדת ביסודה גם ההנחה שבזכות האמהוּת נשים מסוגלות לגלות סולידריות, גם אם הן נמצאות משני עברי הגבול. להמשיך לקרוא
בדברי הימים של משטרת ישראל יונה קוממי היא אישה שעשתה היסטוריה, כשהיתה לשוטרת הראשונה שנהרגה במהלך פעילות מבצעית. היה זה במהלך מרדף אחרי עבריין ב-29 באוגוסט 1965, ובכך היתה ראשונה לא רק במשטרת ישראל אלא בעולם. אחרי מותה, עוטרה בעיטור הגבורה של משטרת ישראל. היא שירתה במשטרה במשך כשנתיים, ביחידת השוטרות.
שוטרת יונה קוממי / בית מורשת משטרת ישראל
כמו כלל הנשים במשטרת ישראל אז, היא לא נשאה נשק. מה היה קורה אילו היה ליונה קוממי אקדח בחגורתה? לפי רוב המקורות המתעדים את האירוע, לרבות המפקדת שלה, לא היה לה סיכוי לגבור על העבריין שירה לכל עבר. אך חברותיה השוטרות חשבו אחרת. להמשיך לקרוא
חברת פלמ"ח זיוה ארבל, שהיתה מ"כית, מ"מית וקצינת הקשר הראשונה בפלמ"ח, התפרסמה בעקבות שתי תמונות שצילם בוריס כרמי בעיצומה של מלחמת העצמאות. אחת, שצולמה בבן-שמן מיד אחרי כיבוש לוד, וידועה בתור "הנערה עם האקדח". שנייה, שצולמה בחורבות הכפר ברפיליה, שפורסמה בעיתון "במחנה" בצמוד לכיתוב "מי מקנא בכד?".
עיתון "במחנה", 29 ביולי 1948 / זמרשת
בזכות התמונות הפכה זיוה ארבל לסמל לתרבות הצברית ובמיוחד לפלמחניקיות, כנערות שבשעת מלחמה חגרו נשק ויצאו לקרבות. להמשיך לקרוא
גרסה מורחבת של מאמר שפורסם בהארץ
במאי 1955 פוטרה המורה שושנה כץ. הורים לתלמידים ותלמידות בבית הספר רמז בקריית שלום תל אביב טענו שהשפיעה על הילדים להצטרף לנוער הקומוניסטי. פיטוריה עוררו מחאה, והעניין הגיע לבג"צ, שהצדיק אותם. עברו שנים עד שהותר לה לחזור וללמד. בכל השנים האלה, כמו תמיד, פעלה לקידום צדק חברתי, זכויות עובדים ולמען שלום. מכתב ששלחה למערכת "הארץ" הביא להקמת "הורים נגד שתיקה".
שושנה שמואלי (כץ) 2015-1929
פעילותה הציבורית האחרונה היתה במסגרת ארגון לרווחתם של לקויי ראייה. בסיפור חייה ופועלה יש הדהודים אקטואליים בנושא המפגש הרגיש בין חינוך לפוליטיקה, רדיפת מי שחשודים בעיני השלטון בתור "שמאלנים" וכמו במקרים אחרים הנוגעים לנשים בהיסטוריה, גם את השאלה מי זוכרות וזוכרים אותה, אם בכלל. להמשיך לקרוא
שולמית כהן-מגורי עמדה יחידה מכל משפחתה ליד הקבר הפתוח של בתה, שנפטרה מפצעיה ביום חמישי, 13 בנובמבר 1947. הבת, שהיתה כבת 15 ואולי אף פחות, היתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרצליה בתל אביב. היא נהגה להכין את שיעורי הבית שלה בבתיהן של חברות; לא פעם אמרה שתחזור מאוחר. פעם אחת הודיעה שבקרוב תצא עם כיתתה לשבוע עבודה בקיבוץ בצפון. לקראת היציאה קנתה לה שולמית נעלי עבודה חדשות.
יהודית כהן-מגורי / ארכיון לח"י
ב-12 בנובמבר 1947 נפצעה קשה במאורע שנודע בתולדות לח"י בתור "טבח ילדי רעננה". למחרת, אור ליום חמישי, 13 בנובמבר, מתה מפצעיה. נתן אלתרמן כתב עליה שיר. להמשיך לקרוא
ביתת האחיות, שהסתיימה לעת עתה, הציפה את תנאי עבודתן של אחיות במדינת ישראל, ודאי על רקע מצב מערכת הבריאות, אך ספק אם תמנע את המחאה הבאה. כדי לטפל בבעיה צריך להכיר את שורשיה – ואלה מלמדים כי כל עוד אחות נחשב מקצוע נשי טיפוסי, המצב לא ישתנה. מחקרים בנושא נשים בעולם העבודה הראו מזמן שהשתלבות נשים במקצוע מסוים לא פעם הופכת אותו לשווה פחות. במקרה זה, הסיבה נמצאת בניסיונות בראשית ימי המדינה להמריץ צעירות לבחור במקצוע זה באמצעות הצגתו כ"נשי מובהק".
אחות מתלמדת, 1948
כשביקשו שניים מששת הבנים שלה להצטרף לקיבוץ, החליטה אמם שזה לא רעיון טוב. "פה בקיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד", הסבירה להם. "אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים". המטרה היתה הקמה של חווה משפחתית גדולה. זה היה ככל הנראה הרגע בו נוצר קיבוץ מסוג חדש, שעלה על הקרקע בקצה מושב שחר שבחבל לכיש וקיבל את הכינוי "הקיבוץ של אימא בן-טולילה".
רבקה בן-טולילה, 1958 / מקור: עיתון מעריב
היא נולדה בראשית המאה העשרים ללונה ויעקב בן-טולילה בעיר תטואן (Tetuán), אז בירת מרוקו הספרדית. כשבגרה נישאה לרפאל בן-טולילה (לשניהם היה אותו שם משפחה). ב-1930 עברו לעיר איפני. הוא היה סוחר, ונולדו להם חמישה בנים: יעקב, עמרם, משה, שמואל וחלפון. ב-1936, כשהיא היתה בהריון, פרצה מלחמת האזרחים בספרד. רפאל נעצר בחשד לסחר עם האויב, עונה ונידון למוות. כחצי שנה אחרי כן נולד בנה השישי שנקרא על שם אביו. להמשיך לקרוא
הפעילות הציבורית של השגרירה, השרה וחברת הכנסת אורה נמיר החלה מאחורי הקלעים, במקצוע ובמרחב השמורים באופן מסורתי לנשים. בדף עליה באתר הכנסת תחת הסעיף מקצוע כתוב: "מנהלת משרד", ומשמעו של דבר, במהלך השנים, היה בין היתר בתפקידיה בתור מזכירת הקונסול הכללי בקונסוליה הישראלית בניו יורק, פקידה ואחר כך קצינה בחיל הנשים של צה"ל, מנהלת המשרד שהיה אחראי הבנייה של משכן הכנסת ובעבודתה כקצרנית בימי כהונתו של מרדכי נמיר כראש עיריית תל אביב.
