ארכיון תגיות: ביקורת ספרים

גולדה מאיר: זה החדר שלה

אירוע פורמלי מכונן בסיפור חייה של גולדה מאיר שהיה גם אירוע היסטורי חשוב בתולדות מדינת ישראל, כל שכן בהיסטוריה של הנשים בה, הוא הקמת ממשלת ישראל הארבע עשרה, שלראשונה עמדה בראשה אישה. אחרי מותו של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול, היא הייתה המתאימה ביותר לתפקיד: בשר מבשרה של מפלגת העבודה, שרת העבודה ושרת החוץ, בעלת ניסיון בפוליטיקה מבית ומחוץ. בזיכרונותיה סיפרה גולדה מאיר שהיא מעולם לא תיכננה להגיע לתפקיד הזה ולא הייתה מעוניינת בו במיוחד, ובכל אופן מילאה אותו כמיטב יכולתה. שורשיה של ענווה מעושה זו, מראה פנינה להב בספרה The Only Woman in the Room: Golda Meir and Her Path to Power, היו מגדריים. היה זה ביטוי לצמצום ולהקטנה שהיא טיפחה עד אז וגם אחרי כן, שביסודם הכרת תודה על ההזדמנות לשרת את התנועה, המפלגה, המדינה, מצד אחד, וספקות אם בכוחה לעמוד במשימה, כמעט תוך ביטול עצמי, מצד אחר.

The Only Women in the Room | Pnina Lahav

לרגעים נדמה שגם מי שהייתה מכונה "אשת הברזל" הישראלית סבלה מסימפטום, ולוּ קל שבקלים, של תסמונת המתחזה. להמשיך לקרוא

בין האתמול לעתיד: גיבורת השואה הלנה המרמש

סיפור השואה של הלנה המרמֶש מלא וגדוש פרקים קשים ביותר: אם צעירה בעיירה קטנה במזרח פולין, שאיבדה את בנה הפעוט וכמעט את כל משפחתה, שהיטלטלה ממקום מחבוא אחד לאחר, גורשה לאושוויץ ובצעדת המוות הגיעה לברגן בלזן. בסיפור שזורים גילויי התנגדות ברוח – פרח באושוויץ, שירים שכתבה, מאמץ חוזר ונשנה לתעד את מה שראתה – וגם של תשישות ורפיון, ייאוש ואבדון. 

הלנה המרמש, ניצולת השואה, סיפורה מתועד בספר לאהוב למרות הכול

הלנה המרמש 2010-1918

היא השמיעה בהזדמנויות רבות את סיפורה, והפגינה אופטימיות במינון יוצא דופן. ילדיה ונכדותיה איגדו את הדברים לספר שכותרתו ממצה את תפישת עולמה: "לאהוב למרות הכול". להמשיך לקרוא

מה אפשר ללמוד מיומנים שנכתבו בתקופת השואה?

פורסם בכתב העת זמנים, רבעון להיסטוריה

אחד המקורות ההיסטוריים המרכזיים לחקר קורותיהם של היהודים באירופה הכבושה בתקופת השואה הוא יומנים: אלה מלמדים על המאבק היומיומי להישרדות לפרטיו, מתעדים את חיי המשפחה, הקבוצה והקהילה, וחושפים את השמחה והעצב, התקווה והייאוש.

על פי רוב הם משמשים מקור חשוב ללימוד השואה והוראתה, ומניה וביה הם מראים שהיו דרכים שונות לגלות התנגדות לכיבוש הגרמני, שהתבטאו גם באחיזה בעיפרון ובנייר ולא רק באקדח וברימון. עיון ביומנים מספק לא פעם נחמה, זאת גם במקרים שבהם המחבר או המחברת לא נשארו בחיים, שכן הם משקפים את האופן שבו הם הצליחו, כפרטים וכציבור, לשמור על ערכיהם ותרבותם חרף הניסיונות של מנגנון השלטון הגרמני למחוק את צלם האדם היהודי. להמשיך לקרוא

למה ל"כך נבשל" אין סיכוי לשוב להיות רב-מכר בישראל

פורסם במוסף ספרים של הארץ

הסלמונלה שנמצאה בקורנפלקס בסוף שנת תשע"ו היתה הקש האחרון. הקהל הנאמן של תכניות הריאליטי הצביע בשלט. מצב הבייק ירד לאוף והרייטינג של תכניות הבישול שקידשו בישול ואפייה מתוחכמים הלך וירד. העלאת המודעות לחשיבותו של הבישול הביתי, האמרת המחירים של המזון, הפופולריות היציבה של הרשתות החברתיות והכיסופים לימים שבהם מדינת ישראל היתה קטנה וצודקת העלו צורך ברור בקרב הקהל הישראלי לחזור למטבח של פעם – לימים בהם אכלו בשביל לחיות ולא חיו בשביל לאכול ובישול ואפייה היו צורך ולא פינוק. 

ספר הבישול "כך נבשל" שהיה רב-מכר בשנים הראשונות של מדינה ישראל, בשנות החמישים של המאה העשרים. הספר יצא לאור בכמה מהדורות.

כך נבשל, רב-מכר

בדיקה שערך אחד המו"לים באתר הספרייה הלאומית לימדה שהמהדורה השישית וכנראה האחרונה של "כך נבשל", שהודפס לראשונה בשנת תש"ח, ראתה אור בשנת תש"ך, כלומר בערך 1960. להמשיך לקרוא

שוברות שתיקה

פורסם במוסף ספרים של הארץ

הספר האמיץ איך קרה ששרדת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מעורר תחושות סותרות: סקרנות והשתוקקות לאשש את מה שידוע מראש; משיכה לשמוע סיפורים קשים על עירום, פגיעות מיניות ואונס של נשים בתקופת השואה ודחייה רפלקסיבית בדיוק מסיפורים אלה; הקשבה ואטימת אוזניים; כוונה להאמין לנשים המגלות את ליבן, בפה מלא או בחצי פה, והכרח למקם את דבריהן בהקשרים רחבים ובתוך כך לסייגם; מוטיבציה לחלץ מן הממצאים טענה סדורה וההבנה שזה כמעט בלתי אפשרי.

הקולות מושמעים בו, של "נשים גדולות מההיסטוריה, שמלחמתן עדין לא תמה", מלמדים שגיבורותיו הן נשים פעילות, יוזמות וחזקות שנכונות לדבר על מה שעברו, בין היתר כדי להביע מחאה על האופן שבו מתפרשים סיפוריהן האישיים ובתוך כך הן עצמן. להמשיך לקרוא

הספר החדש של תמי ארד: זה הסיפור שלה

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"על חוט השערה" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספר מותח ומרתק, חשוב ומעורר מחשבות, ולמרות זהותה של הסופרת, סופו אינו ידוע מראש וגם לא נודע במהלכו. הגיבורה היא נוגה, אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ג'ינג'ית שהצטיינה בלימודי ראיית חשבון ובעבודתה במשרד יבשושי, ואת חייה ממלאת הזוגיות עם בן, שבמסגרת עבודתו החשאית היה נוהג לצאת לחוץ לארץ לרגל משימות ביטחוניות ומזו האחרונה לא שב, "נעלם בהבל פה, כנקודה שהונחה בסופו של משפט, מותיר אותה לגמרי לבד". אז "עולמה טולטל, או כפי שקרה הלכה למעשה – עולמה התהפך" והיא דוהרת, שטופת דמעות, אל התהום וממנה, מחשכת ייאוש ודיכאון לנצנוץ של תקווה ובחזרה, ומעת לעת, בזכות גברים הנכנסים ויוצאים מחייה ונופים מתחלפים, גם רגעים של חסד ועונג.

על חוט השערה מאת תמי ארד הוצאת כתר

 

אחד הגברים האלה, קולגה של בן, שהוא גם רופא וידיד, מחפש ומוצא דרך להקל עליה את ההתמודדות עם המצב החדש, כשהוא מביא לה "יומן שמצאתי לגמרי במקרה אצלנו בארכיון השמור". זהו יומנה של "האישה של הנווט שלא חזר", אותו כתבה כשהייתה בת 25, בשבע השנים הראשונות לשביו והיעדרו, מאז 16 באוקטובר 1986. וכך, בעמוד 36, נכנסת תמי ארד לסיפור שלה. להמשיך לקרוא

מה אפשר ללמוד ממשפטי קאפו

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"ב'להבין' אנו לרוב מתכוונים 'לפשט': בלא פישוט עמוק מן הסתם היה העולם הסובב אותנו פקעת לא מוגדרת ונטולת קצה, שמתגרה ביכולת ההתמצאות שלנו וביכולת להחליט על מעשינו. כללו של דבר, נכפה עלינו לצמצם את המוכר לנו לסכימה", כתב פרימו לוי; "התביעה לחלק את השטח בין 'אנחנו' ו'הם' היא כה חזקה, עד שסכימה זו, כלומר החלוקה לשניים בין ידיד-אויב, משתלטת על כל היתר".

פרימו לוי

תשוקה אנושית זו לפשט, העומדת בבסיס חיבורו 'האזור האפור' בספרו "השוקעים והניצולים", מרחפת על הקריאה בספר קאפו באלנבי מאת איתמר לוין (הוצאת יד יצחק בן-צבי ומורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, 2015) ולא נותנת מנוח. להמשיך לקרוא

דו-קרב כפול

פורסם במוסף ספרים של הארץ

הספר הנהדר "דו קרב" מאת דויד גרוסמן, שראה אור בנוסח עדכני ובליווי איורים של מישל קישקה (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מזמן דו קרב עם הספר "דו קרב" שראה אור בראשונה ב-1982 (מסדה, סדרת "קיפוד") בליווי איוריו של אבנר אברהמי. כמו היינריך רוזנטל המלבב ורודי שוורץ האימתני, נדרשים שני הנוסחים, המקורי בכריכה קשה לבנה והעדכני בכריכה תכולה רכה, נדרשים לעמוד זה מול זה. 

 

גיבור הסיפור הוא דויד, בן 12, ג'ינג'י ממושקף מירושלים, שהספורט היחיד שהוא עושה זה למצמץ בזמן שהוא הופך דף בספר. יש לו ארנב, ואחרי שחברו הטוב אלישע עבר לגור בחיפה, אין לו, אם לא מביאים בחשבון את רוזנטל בן ה-70, חברים בכלל. להמשיך לקרוא

"כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן

פורסם בכתב העת זמנים, רבעון להיסטוריה

הנחת היסוד של הספר ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה (עורך: חנן אלטשטיין, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות ספרי חמד) היא שילדים וילדוֹת, כמאמרו המצוטט בפתיחה של המחנך יאנוש קורצ'אק, הם אנשים במלוא מובן המילה ושהם סבלו בשואה לא פחות מן המבוגרים בסביבתם, ולפעמים אף יותר. 

יתומים מאירופה במחנה עתלית, יולי 1944 / זולטן קלוגר לע"מ

עם זאת, עמודיו הראשונים של הספר אינם מכינים את הקוראים לקושי הצפוי בהתמודדות עם סיפורי שואה, המובאים בגוף ראשון וגיבוריהם וגיבורותיהם הם ילדים וילדות חסרי ישע ובעלי תושייה ואחיותיהם, אחיהם, דודיהם, דודותיהם, מיטיביהם, רודפיהם, ויותר מכול  אמותיהם ואבותיהם, החיים והמתים, אלא דנים ביתרונות והחסרונות המתודולוגיים שבעדויות אלה כתעודות היסטוריות. להמשיך לקרוא

האישה שהראתה לנו איך נראית איה הג'ינג'ית

פורסם במוסף ספרים של הארץ

אראלה היתה האשה שהראתה לנו איך נראים איה הג'ינג'ית ואחיה הקטן והמציץ נֶלי, המורה הדגול חיים שמילקיהו ואריק מפוזריק שעליהם כתב פוצ'ו (ישראל ויסלר); היא הראתה לנו איך נראה הגמד הסודי שהניח אבא של חנה'לה בכף ידה כשהלך לצבא, שעליו סיפרה דבורה עומר ("כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"), איך נראית מלכת הנמלים נֶמָה של עמוס בר ("גבעת הנמלים") ורבים-רבים אחרים; בכריכה הפנימית של כל ספר צוין שם המאיירת: אראלה, לפעמים – אראלה נתיב הל"ה. 

הספר איה הג'ינג'ית מאת פוצ'ו ראה אור בשנת 1960.

איה הג'ינג'ית

זה, כך מלמד ספרו של ד"ר מוטי זעירא, פועם ונפעם (הוצאת כרמל) היה שמה. לא אראלה הורביץ, בתם של חיה ולוי הורביץ, שעלו ארצה בשנות העשרים וגרו בחיפה, אלא אראלה נתיב הל"ה, ממייסדי קיבוץ זה וחלק בלתי נפרד מהווייתו. להמשיך לקרוא