אסתר ארדיטי, חובשת ואחות, מורת דרך ומדריכת טיולים, היתה האישה הראשונה בתולדות צה"ל שעוטרה בעיטור המופת. בליל גשם בנובמבר 1954, היתה היחידה מקרב כוחות ההצלה בבסיס חיל האוויר בחצור שפרצה למטוס קרב בוער במטרה להציל את חייהם של הטייס והנווט שנלכדו בתוכו. 

בסיפור החילוץ חוזר ומודגש המראה החיצוני שלה: צעירה וקטנה, צנומה ונמוכת קומה, לבושה שמלה מוכתמת ורגליה יחפות. אף שהיתה חיילת סדירה בצה"ל, חזרה והוצגה בתור נערה. כל זה העצים את אומץ הלב והתושייה, הנחישות וקור הרוח שגילתה, שהועמדו כתמונת ראי להיותה אישה, ממנה מצופה, ובכן, ההיפך. להמשיך לקרוא ←

עד מותה פעלה לאיסוף מקורות, גבתה עדויות, פרסמה ספרים והייתה למתעדת ואוצרת בבית לוחמי הגטאות בגליל המערבי, שנקרא על שם המשורר והמחנך. להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ

התהום בין השבחים לצה"ל, מצעד האלופים במיל' באולפני החדשות ושתיקת הפוליטיקאים, לבין כאבה של סבתא מדיר אל־בלח שאיבדה שלושה מנכדיה כשהפציץ צה"ל את בית משפחת סווארכה, מעלה שוב את התהייה מה היה קורה אילו נשים היו מחזיקות בעמדות מפתח. זוהי משאלת לב, המלווה לרוב בהערכה שהכול, או כמעט הכול, היה נראה אחרת. 

אוסף הכרוזים באתר הספרייה הלאומית

בדברי הימים של משטרת ישראל יונה קוממי היא אישה שעשתה היסטוריה, כשהיתה לשוטרת הראשונה שנהרגה במהלך פעילות מבצעית. היה זה במהלך מרדף אחרי עבריין ב-29 באוגוסט 1965, ובכך היתה ראשונה לא רק במשטרת ישראל אלא בעולם. אחרי מותה, עוטרה בעיטור הגבורה של משטרת ישראל. היא שירתה במשטרה במשך כשנתיים, ביחידת השוטרות.

גרסה מורחבת של מאמר פורסם בהארץ

במאי 1955 פוטרה המורה שושנה כץ. הורים לתלמידים ותלמידות בבית הספר רמז בקריית שלום תל אביב טענו שהשפיעה על הילדים להצטרף לנוער הקומוניסטי. פיטוריה עוררו מחאה, והעניין הגיע לבג"צ, שהצדיק אותם. עברו שנים עד שהותר לה לחזור וללמד. בכל השנים האלה, כמו תמיד, פעלה לקידום צדק חברתי, זכויות עובדים ולמען שלום. מכתב ששלחה למערכת "הארץ" הביא להקמת "הורים נגד שתיקה". 

פעילותה הציבורית האחרונה היתה במסגרת ארגון לרווחתם של לקויי ראייה. בסיפור חייה ופועלה יש הדהודים אקטואליים בנושא המפגש הרגיש בין חינוך לפוליטיקה, רדיפת מי שחשודים בעיני השלטון בתור "שמאלנים" וכמו במקרים אחרים הנוגעים לנשים בהיסטוריה, גם את השאלה מי זוכרות וזוכרים אותה, אם בכלל. להמשיך לקרוא ←

ביתת האחיות, שהסתיימה לעת עתה, הציפה את תנאי עבודתן של אחיות במדינת ישראל, ודאי על רקע מצב מערכת הבריאות, אך ספק אם תמנע את המחאה הבאה. כדי לטפל בבעיה צריך להכיר את שורשיה – ואלה מלמדים כי כל עוד אחות נחשב מקצוע נשי טיפוסי, המצב לא ישתנה. מחקרים בנושא נשים בעולם העבודה הראו מזמן שהשתלבות נשים במקצוע מסוים לא פעם הופכת אותו לשווה פחות. במקרה זה, הסיבה נמצאת בניסיונות בראשית ימי המדינה להמריץ צעירות לבחור במקצוע זה באמצעות הצגתו כ"נשי מובהק".

אחות מתלמדת, 1948

להמשיך לקרוא ←

לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד. 

דבורה נצר 1989-1897 / ישראל נגלית לעין

היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות. להמשיך לקרוא ←

עניינה היה הטלת הגבלות על לבושם של אזרחיות המדינה ואזרחיה, או כפי שכינו זאת בקיצור בדיווחי העיתונות, החוק בדבר איסור המחשופים. להמשיך לקרוא ←