ארכיון הקטגוריה: היה היתה בתכנית סדר יום

בבולגריה מכירים אותה, עכשיו תורנו

השבוע מלאו 70 שנה למותה של פרטיזנית יהודייה מבולגריה ושמה מתי רובנובה. היא נולדה בסופיה ביולי 1925 למואיז רובנוב ושרה לבית אבישי, ולמדה בגימנסיה בעיר. בגיל צעיר החלה להשתתף בפעילויות של המפלגה הקומוניסטית, כחניכה ואחר כך כמדריכה וכפעילה שגייסה צעירים לשורות התנועה. טרם מלחמת העולם השנייה הם עסקו בעיקר בהפצה חשאית של הרעיון הקומוניסטי. 

מָתִי רוּבֶּנוֹבָה (בבולגרית: Мати Рубенова;‏ 5 ביולי 1925, סופיה, ממלכת בולגריה – ספטמבר 1944, סופיה, ממלכת בולגריה) הייתה פרטיזנית יהודיה ופעילה קומוניסטית אשר נרצחה על ידי המשטרה הבולגרית והפכה לאחד הסמלים של ההתנגדות היהודית בבולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כונתה "סבטלה" בפי חבריה למחתרת. מתוארת כ"גיבורת תנועת ההתנגדות בימבול". על שמה רחובות בערים סופיה וימבול.

במאי 1943 גורשו היהודים בעיר סופיה לערי השדה, ביניהם משפחתה, שעברה לעיר ימבול. רובנובה בת ה-18 את פעילותה הקומוניסטית, שכעת כללה התנגדות לשלטון הפרו-פאשיסטי בבולגריה ולזיקתו לנאציזם. חבריה וחברותיה לנשק כינו אותה סבטלה. המשטרה הבולגרית עצרה אותה כמה פעמים. בחקירות היא לא מסרה מידע על חבריה. ב-1944 נשלחו אמה, אחיה וסבהּ למחנה כעונש על פועלה של הבת, האחות והנכדה. להמשיך לקרוא

בת 21, אלמנה

רבקה קופר (ליבסקינד) נולדה ב-15 ביוני 1921 בעיר ז'שוב שבפולין, בת בכורה להדסה וחיים, אחות גדולה למנק. אז קראו לה וושקה שפינר. כשהיתה כבת 14 עברה המשפחה לגור בקרקוב. היא הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "עקיבא" ולמדה בגימנסיה העברית. כשהיתה בת 17 היתה למזכירת הקן. היא רצתה ללמוד רפואה. ראש התנועה בקרקוב, דולק (אהרן) ליבסקינד, ביקש ממנה למלא את תפקיד מזכיר התנועה בוורשה.

רבקה ודולק ליבסקינד, 1940 / כל התמונות מארכיון בית לוחמי הגטאות

כנראה אז הנצה האהבה: בינואר 1939 התארסו ובסוף אותה שנה נישאו. היא היתה אז כבת 19. הוא היה מבוגר ממנה בשש שנים. אלה כבר היו ימי המלחמה. החברים והחברות התרכזו בפעילות חינוכית. היא היתה אחראית על החוג לתנ"ך.  להמשיך לקרוא

אמרתי לסטודנטיות: אל תלמדו ממני

תמר אשל נולדה ב-24 ביולי 1920 באנגליה, אותה שנה היה זה בדיוק ט' באב. בת בכורה לזאב שוהם ולצילה פיינברג. הוריה שהו אז בלונדון בשליחות ההנהלה הציונית. כעבור כשלוש שנים הגיעו ארצה. היא גדלה בחיפה ולמדה בבית הספר הריאלי. בכיתה י"א נבחרה לוועד העליון של תלמידי בית הספר ועמדה בראשו. היה זה התפקיד הציבורי הראשון בסדרה של תפקידים שעוד תמלא: דיפלומטית ונציגת ישראל באו"ם, חברת כנסת, חברת מועצת העיר ירושלים וסגנית ראש העירייה, מזכ"לית נעמ"ת פעילה למען זכויות האדם וקידום מעמד האישה. 

תמר אשל בת העשרים, לונדון 1940

בגיל 14 התגייסה להגנה, ובמרד הערבי מילאה תפקידי קישור ועסקה בהכנת רימונים ובפירוק אקדחים. בגיל 18 וחצי נסעה ללמוד אנטומולוגיה של צמחים באוניברסיטת לונדון, ושם השתתפה בהקמת תחנת אלחוט בלתי חוקית של ההגנה. באותם ימים גם התנדבה בבית חרושת לייצור תאי מקלענים למטוסי קרב ושירתה כאחראית קו הייצור, אישה יחידה בתפקיד זה. בתחילת שנת 1943 התנדבה לצבא הבריטי. להמשיך לקרוא

למה שכחנו את זהבה פוקס מ"חבורת עלומים"?

הספר מעבר לכביש או: חבורת עלומים מאת דבורה עומר  הביא את סיפורה האמיתי של קבוצת עלומים ליד כפר הנוער בן-שמן בסוף שנות השלושים ותחילת שנות ה-40 של המאה שעברה. היה זה בית לנערים ולנערות ממשפחות הרוסות, כמו רובי, יתום חסר בית, שלמה, ילד מוכה שנהג לישון בתחנת אוטובוס, יענקלה הסמכותי שאהב את אסתי היפה, יוסי שהידרדר לפשע ואחרים, ביניהם אחד שאחר כך היה שחקן תיאטרון ידוע. הם גרו בצריפים מעבר לכביש בו שכן כפר הנוער שייסד ד"ר זיגפריד להמן. ארוחותיהם התבססו על שאריות חדר האוכל ועל מאכלים שבושלו מכרובית סוג ג' או חצילים. מי שיכלו להשתלב בכיתות של בן-שמן למדו שם. הם השכימו בחמש, אכלו פרוסת לחם בריבה ועלו לכפר הנוער לנקות את משרדיו, כיתותיו ואסלותיו. אחרי הלימודים חזרו לעבוד. היו אלה ימי המרד הערבי, הבוגרים ב"עלומים" הושבעו להגנה. 

קבוצת עלומים היתה מייסודו של חיים בר-נחום יחד עם זהבה פוקס. לא מוסד, אלא בית, כזה שמכלכל את עצמו, פתרון שמצאו אנשים טובים בהיעדר ריבונות, שהתבסס על שיתוף ועזרה הדדית. כמו שהסבירה זהבה פוקס בספר של דבורה עומר: "זה לא מוסד, אנחנו כאן כמו משפחה". להמשיך לקרוא

שיר מזמור לפרטיזנית

פורסם במוסף ספרים של הארץ

לפני עשר שנים היתה לי הזכות לשוחח עם ויטקה קמפנר-קובנר: היה זה בביתה הצנוע בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר. היא היתה אז בראשית העשור התשיעי לחייה, והמשיכה לעבוד כפסיכולוגית. שוחחנו על גבורתן של נשים בשואה ועל מקומן בארגוני המחתרות החמושות באירופה הכבושה. בין היתר עמדה על סגולותיהן של צעירות שאחזו בנשק בגטו וביער, בתוך כך הבחינה בין התנסויותיהן של נשים בתקופת השואה לאלו של גברים, וכאבה את מעמדה של הפרטיזנקה היהודית ביחס לזה של מרד גטו ורשה בהיכל הגבורה הישראלי.

יטקה קמפנר (ראשונה מימין), במרכז: אבא קובנר ולשמאלו רוז'קה קורצ'אק

לא היה קשה לשכנע אותה לדָבֵּר: אני מספרת כי רק אני נשארתי, הסבירה. להמשיך לקרוא

גיבורת השואה הלה שיפר-רופאייזן

פורסם בעיתון הארץ

הלה (בת שבע) שיפר-רופאייזן נולדה ב-7 ביוני 1921 בקראקוב. כשהיתה כבת עשר מתה אמה, והיא עברה לגור בבית סבתא, שם קיבלה חינוך דתי אדוק. כשהיתה כבת 17 הצטרפה לתנועת הנוער "עקיבא". בתקופת השואה היתה חברת הארגון היהודי הלוחם והשתתפה במרד גטו ורשה. 

הלה שיפר-רופאייזן מעידה במשפט אייכמן

בזכות המראה הארי שלה נעה בדרכים בזהות בדויה, כשהיא מצוידת בתעודות מזויפות. כקשרית במחתרת העבירה כספים ותעודות והבריחה כלי נשק, אותם נהגה להסתיר בחגורת בטן, בתיק הנסיעות ובתיק כביסה מלוכלכת. להמשיך לקרוא

סיפור (שואה) משפחתי

ד"ר חולדה קמפניינו נולדה ב-17 בינואר 1914 בפירנצה, איטליה, צעירה מבין ארבעה אחים, וגדלה בבית דתי-ציוני. אמה, שמחה לבית קורקוס, היתה מורה, אביה, משה דוד קאסוטו, היה החוקר ופרשן המקרא הנודע. ב-1932 החלה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה ברומא, וב-1936, והיא כבת 22, קיבלה תואר דוקטור. לימדה במשך שנתיים בבית ספר במילאנו, שם הכירה את שאול קמפניינו, ובקיץ 1939 הם נישאו. בסוף אותו קיץ עלו הוריה ושתי אחיותיה לארץ-ישראל. 

ד"ר חולדה קמפניינו עברה את השואה באיטליה. ד"ר חולדה קמפניינו הייתה דוקטור למתמטיקה. בתו של פרופ' קאסוטו פרשן המקרא. ד"ר חולדה קמפניינו העידה במשפט אייכמן בירושלים. ד"ר חולדה קמפניינו חיברה את הספר לדור אשר לא ידע. ד"ר חולדה קמפניינו הייתה חברת קבוצת יבנה

ד"ר חולדה קמפניינו וילדיה בפירנצה

חולדה ושאול קמפניינו נשארו באיטליה, וכך גם אחיה של חולדה, נתן קאסוטו, אשתו חנה ושני ילדיהם, שושנה ודוד. היא לימדה מתמטיקה ופיזיקה בבית הספר היהודי, אחיה לימד בו יהדות. שתי המשפחות הצעירות היו קרובות: מכיוון שרק הם נותרו, החליטו לחיות יחד. ב-1940 נולדה לחולדה ולשאול הבת שרה, וב-1942 נולד הבן ראובן. ב-1941 נולד לנתן ולחנה בן שלישי ושמו דניאל. חמשת הילדים והילדות וארבעת ההורים גדלו יחד כמשפחה אחת, בבית אחד. להמשיך לקרוא

פמיניסטית חלוצה או: חלוצה פמיניסטית?

שרה טהון נולדה במרץ 1881, שהיא גם שנת הורתה של התנועה הציונית. יש בזה ממד סמלי: מי שהיתה מחלוצות הפמיניזם בארץ-ישראל, דמות מפתח במאבק לשוויון בין המינים וזכויות האישה, פעילה פמיניסטית וחברתית שפעלה לקידום עצמאותן הכלכלית של נשים וזכותן לבחור ולהיבחר למוסדות היישוב היהודי שהיה אז בראשיתו. היא היתה האישה היחידה שכיהנה כחברה מן המניין ב"ועד הזמני של יהודי ארץ-ישראל", שהוחלף על ידי "אספת הנבחרים", והיה הנציגות הבכירה של היישוב היהודי בארץ ישראל בשנתיים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה. שרה טהון הלכה לעולמה במרץ 1920, שהיא גם שנת הולדתה של תקופת היישוב בארץ ישראל. גם בזה יש ממד סמלי.

שרה טהון 1920-1881

להמשיך לקרוא

"מוכרחה אני לרשום, שלא יישכח דבר"

אמנם בדיקת בחינה מהירה מבדיקת עבודה, אבל בדיקת בחינות משעממת פי אלף.כתמיד שמחתי כשביקש אחד מהם להקדיש את החיבור לסיפור האישי של סבתא שלו, ניצולת אושוויץ. לא היה מפתיע לגלות שלא מעטים בחרו לכתוב חיבור בעקבות קטע מיומנה של נערה. אחרי הכול, אנה פראנק, היא היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה, והנה הזדמנות לחזור אליו או לקרוא בו לראשונה. שלושה סטודנטים בחרו בקטע מיומן אחר.

בתיה טמקין-ברמן 1907–1953

גיבורת השואה פלה פינקלשטיין

בתקופת השואה היתה פלה שפשיק, חברת בית"ר בוורשה שגם נולדה בעיר, קשרית הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) תחת פיקודו של פאוול פרנקל בפולין. היא השתתפה במרד גטו ורשה ולקחה חלק במאבקם הנואש של חברי וחברות המחתרת שלה בכיכר מורנובסקה. אחרי שנתפסה היתה אסירה במיידאנק ואחרי כן באושוויץ והשתתפה בצעדת המוות. לארץ הגיעה ב-1946 באופן בלתי לגאלי. על האונייה הכירה את אריה פינקלשטיין. אחרי שנה הם נישאו. הנוסעים נעצרו במחנה עתלית. אחר כך היתה חברה באצ"ל ובתנועת חרות.הם גרו תקופה קצרה בחולון. היא זכרה שמישהו מנציגי העירייה פנה אליה והציע לה להסיר את המספר מהזרוע. אחר כך התיישבו במושב נורדיה שבשרון.

בדצמבר 2004 שוחחתי עם פלה בביתה במושב נורדיה. הקשר בינינו נוצר בעקבות יוזמה של משה ארנס לשחזר את דיוקנו של מפקד אצ"י פאוול פרנקל, שאף תמונה שלו לא נשמרה, באמצעות מומחה קלסתרונים. פלה פינקלשטיין נמנתה עם פקודיו של פרנקל, וגם הפעם נקראה למשימה. הפעם היה זה כדי לשחזר את תווי פניו של האיש.בפגישתנו סיפרה לי על פועלה במחתרת בתקופת השואה. להמשיך לקרוא