פורסם בעיתון הארץ

גם הפרסומת שמשודרת עכשיו לתרכובת מזון לתינוקות, שמככבות בה אמהות מפונפנות, משקפת את המציאות. קבוצת ווטסאפ "גן מיכל" מקבלת דיווח מהשטח: אחת שחשבה שהיא יודעת, מעדכנת על רכיב לא רצוי בתחליף חלב לתינוקות. אמנם הרכיבים בתחליפי החלב, כפי שלמדנו מפרשת רמדיה, הם בבחינת דיני נפשות, אך מהפרסומת מתקבל הרושם שאפשר להירגע. אף אחת מהנשים, בין שהיא בישיבה במשרד או על הספסל בגינה, אינה משנה את סדר היום. 

הלאה משרד הבריאות, תחי הסמכות האימהית, המניחה שהאחריות על ההזנה היא התפקיד הבלעדי של האישה. שיאה בשוס המסיים, כשגבר מבוהל מגלה שצירפו אותו לקבוצה הזו בטעות. מי פה אמרה הדרה?

להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

לפני עשר שנים היתה לי הזכות לשוחח עם ויטקה קמפנר-קובנר: היה זה בביתה הצנוע בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר. היא היתה אז בראשית העשור התשיעי לחייה, והמשיכה לעבוד כפסיכולוגית. שוחחנו על גבורתן של נשים בשואה ועל מקומן בארגוני המחתרות החמושות באירופה הכבושה. בין היתר עמדה על סגולותיהן של צעירות שאחזו בנשק בגטו וביער, בתוך כך הבחינה בין התנסויותיהן של נשים בתקופת השואה לאלו של גברים, וכאבה את מעמדה של הפרטיזנקה היהודית ביחס לזה של מרד גטו ורשה בהיכל הגבורה הישראלי.

יטקה קמפנר (ראשונה מימין), במרכז: אבא קובנר ולשמאלו רוז'קה קורצ'אק

לא היה קשה לשכנע אותה לדָבֵּר: אני מספרת כי רק אני נשארתי, הסבירה. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

הלה (בת שבע) שיפר-רופאייזן נולדה ב-7 ביוני 1921 בקראקוב. כשהיתה כבת עשר מתה אמה, והיא עברה לגור בבית סבתא, שם קיבלה חינוך דתי אדוק. כשהיתה כבת 17 הצטרפה לתנועת הנוער "עקיבא". בתקופת השואה היתה חברת הארגון היהודי הלוחם והשתתפה במרד גטו ורשה. 

הלה שיפר-רופאייזן מעידה במשפט אייכמן

בזכות המראה הארי שלה נעה בדרכים בזהות בדויה, כשהיא מצוידת בתעודות מזויפות. כקשרית במחתרת העבירה כספים ותעודות והבריחה כלי נשק, אותם נהגה להסתיר בחגורת בטן, בתיק הנסיעות ובתיק כביסה מלוכלכת. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

יום האשה הבינלאומי, החל מדי שנה ב-8 במרץ, הוא לא רק הזדמנות להעלות את המודעות לאי שוויון בין גברים לנשים, אלא גם הזדמנות לנשים לבחון את קידום מעמדן בחברה ולעשות חשבון נפש בתחום זה. בארץ מאז ומתמיד היה זה יום פוליטי. בשנים הראשונות למדינה צוין בתור "יום הפועלת הבינלאומי", נצבע אדום, ותנועת הפועלות הדגישה את מקומן של נשים בחברה הציונית-סוציאליסטית המתהווה. 

בשנים האחרונות, כך מלמד הערך "יום האישה הבינלאומי" בוויקיפדיה העברית, "מוקד החגיגות נע בין ציון של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים", ומתקיים בשני מישורים. להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ, מוסף ספרים

הספר הילדה של דודה לולה  מאת תרצה דביר הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת, ומרבית הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין, זהו סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאימא. ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

למראית עין, זהו סיפור קלאסי על אם המטלטלת את עצמה ואת בתה בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מהבת. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

השאלות שהספר נשים וגברים בצל השואה מאת נחמה טק (תרגום של הספר Resilience and Courage: Women, Men, and the Holocaust שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-2003) מנסה לענות עליהן הן גם השאלות שנוהג קהל, נשים וגברים כאחד, לשאול בתום הרצאה על נשים בשואה. הגידי נא, מי באמת סבלו יותר, מי גילו חוסן נפשי, מי עמדו בפני רעב ויכלו לו: נשים או גברים? ומעניין לא פחות, כמה שרדו בסופו של דבר, גברים לעומת נשים? 

להמשיך לקרוא ←