רומה נוטקביץ בוורשה לפני המלחמה

חתומים עליו שניים: אשה שעברה את השואה על בשרה ובנה הצבר שחי בארצות הברית, והבן הוא היסטוריון בהכשרתו ובעיסוקו. להמשיך לקרוא ←

יששכר קפלן נולד ב-26 בספטמבר 1930 בחיפה. הוא היה בנם היחיד של חיה ומאיר קפלן. גדל והתחנך בקריית מוצקין, בוגר בית הספר הריאלי. התעניין במיוחד במתמטיקה, בפיסיקה ובגיאוגרפיה. באביב 1948, ממש ביום סיום לימודיו בבית הספר, התגייס. במסגרת גרעין של תנועת הצופים נשלח להכשרה. על אף שהיה בן יחיד, התעקש לצאת לחזית. להוריו כתב: "עצם הימצאי כאן שקול כנגד געגועיכם וגעגועיי גם יחד". הוא הוצב בחטיבת הנגב, ולחם בדורות, רוחמה ונירים. השתתף במבצע "פלשת". הוא נפל בקרב על אשדוד ב-3 ביוני 1948. עוד לא מלאו לו 18. ב-7 בנובמבר 1948 נקבר בבית הקברות בנחלת יצחק.

אחותו של יששכר קפלן, ניצה

אחרי מותו אימצו חיה ומאיר קפלן לחיקם ילדה אחת, שעברה את השואה. לא היה ברור להם בת כמה בדיוק ומה שמה. היא קיבלה שם חדש – ניצה. היא גדלה והתחנכה בביתם וראתה בהם אבא ואמא לכל דבר. זמן מה אחרי שהגיעה לביתם, הגיעו ארצה גבר ואישה שעברו את השואה. הילדה שנמצאת אצלכם, טענו, היא הבת שלנו. הם רצו אותה חזרה. להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ, מוסף ספרים

הספר הילדה של דודה לולה  מאת תרצה דביר הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת, ומרבית הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין, זהו סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאימא. ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

למראית עין, זהו סיפור קלאסי על אם המטלטלת את עצמה ואת בתה בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מהבת. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

אדם ותומס הם שני ילדים דומים אך שונים מאוד: בני תשע שנים, יחידים להוריהם, לומדים בכיתה אחת, גדלו באותה העיירה, נכלאו באותו הגטו; האחד אהוד על חבריו, מגלה זריזות ידיים ורגליים, מרחיק ראות, מעדי וארצי, האחר דחוי וגמלוני, שקדן קצר רואי שמשקפיו אבדו לו והוא חולם.

למראית עין, לפנינו עברי ויהודי. אך הדיכוטומיה שממילא עבר זמנה נסדקת לנוכח פריט ביוגרפי חשוב המהדהד באישיותם המתגבשת של שני הילדים לאורך כל הספר: אדם, החזק בגופו, מאמין ונחרץ ומצטט את סבו: "הכל בידי שמיים", תומס, החזק ברוחו, תוהה ושואל ומצטט את אביו: "הכול בידי אדם". לנוכח מערכת היחסים המתגבשת והמתפתחת בין הילדים מקבלת אמירה זו משמעות כפולה: לא בידי אדם סתמי, אלא בידי אדם חברו לכיתה, עתה לחיים.

להמשיך לקרוא ←

את רינה וייס הכרתי בפעם הראשונה כשישבתי בארכיון השבועון "לאשה". בשונה מכלל העיתונים האחרים בעברית שראו אור בישראל בשנות החמישים, עיתונים יומיים וגם שבועונים כמו העולם הזה וירחונים כדוגמת דבר הפועלת, גיליונות שבועון הנשים שהיה נפוץ עוד בשנותיו הראשונות לא נמצאו באולם העיתונות בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב אותו פקדתי מדי בוקר. למעט הספרייה הלאומית בירושלים, גיליונותיו נמצאים גם בספרייה העירונית של תל-אביב, אך גם בבית אריאלה לא כל הגיליונות נשמרו, וגם אלה, לאחר דפדופים בלתי זהירים כבר מחשבים את קיצם לאחור. במערכת "לאשה" הרשו לי להיכנס לארכיון ולעיין בגיליונותיו. בעבור מי שחוקרות וחוקרים את החברה בישראל באותן שנים מדובר על מקור חשוב ביותר, אך לא בעיני כולם. לפני כמה שנים כשהצגתי ממצאי מחקר שהתבססו על טקסטים שהופיעו ב"לאשה" רמזו לי באוניברסיטה שזה לא הכי רציני, בטח לא כמו דברי הכנסת או פרוטוקול ישיבות ממשלה. "לאשה"? נו, באמת.

סגנית מלכת היופי וסגנית מיס עולם / אתר לאשה

להמשיך לקרוא ←

אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה בארץ ובעולם, מהמפורסמות ומהידועות מקרב הנשים בשואה. סיפורה עובד למחזה ולסרט, יש רחובות על שמה, ואולי הספר ממשיך להיות מתנה נאה למתבגרת. "יומנה של נערה", אחד הספרים המרכזיים בארון הספרים הישראלי, ראה אור לראשונה בעברית לפני 60 שנה, תרגום של Het Achterhuis הבית האחורי, שהופיע בהולנד כשש שנים לפני כן. היתה זו גרסה ראשונה ליומן שכתבה במחבוא ברחוב פרינסחראכט 263 באמסטרדם בין יוני 1942 לאוגוסט 1944. גיבורת שואה זו היתה שונה לא רק מגיבורות השואה שאחזו בנשק בגטו וביער, אלא גם מנשים אחרות שבתקופת השואה גילו התנגדות ברוחן וגם מנערים ונערות אחרים שכתבו אז יומנים. 

 

אנה פראנק

אנה פראנק היתה גיבורת תרבות ששורשי ההוקרה כלפיה לא היו בארץ. הממד האוניברסלי של סיפורה הוא שדחף אותה לחיק החברה הישראלית המתגבשת, שמצאה בקורות הנערה שמתה בברגן בלזן מקור לגאווה לאומית וכמעט בכוח הפכה את הסיפור שלה לציוני.

להמשיך לקרוא ←