שולמית קנטור, שהייתה מחלוצות האחיות ומקצוע הסיעוד בארץ, נולדה בביירות בשם פרידה ידיד הלוי, בתם של אהרן, איש ציבור, וג'מילה לבית אבולעפיה. סבא שלה היה החכם באשי של ביירות. אחרי שאביה נפטר, אמה גידלה את הבנים והבנות הקטנים לבדה: "דאגתה הגדולה", כך סופר אחרי מותה, "היתה בעיקר לתת חינוך מתאים לילדיה אשר להם התמסרה בכל נפשה ומאודה". 

שולמית קנטור 1979-1894

פרידה, היא שולמית, הייתה לאחות ומראשונות מערכת הבריאות במדינת ישראל. אחד הבנים, עמנואל ידיד הלוי, היה לשופט בישראל. להמשיך לקרוא ←

כשאמרו לטרקטוריסטית יפה ברוידא שאין סיכוי שתמצא עבודה במקצוע, היא, כך סופר, נשכבה על יד הטרקטור ונשבעה לא לזוז. 

יפה ברוידא / דבר הפועלת

כשבקיבוץ גבעת חיים החליטו לא לאפשר לה לנהוג בטרקטור, היא הייתה לטרקטוריסטית עצמאית. אך גם מחוץ למשק היה עליה לחרוש בשדה בור, הפעם תודעתי: לא רצו לקבל אותה לעבודה. בתירוצים שונים שיישמעו מוכרים לנשים רבות שבחרו במקצוע שנחשב למקצוע של גברים. להמשיך לקרוא ←

פורסם בעיתון הארץ

הפעם, בנימין נתניהו אמר אמת. כשהשרה מירב כהן שאלה אותו למה אפילו אישה אחת לא נמנית עם "קבינט הקורונה" שהציע להקים, הוא אמר לה שכרגע יש דברים יותר חשובים על סדר היום של מדינת ישראל. היא לא משעממת אותו; פשוט זה המצב, וזה לא הזמן לשנות. 

חברת הכנסת בבה אידלסון בהצבעה בכנסת (1961) / פריץ כהן לע"מ

מה כהן ועמיתותיה בכנסת ובממשלה יכולות לעשות בתגובה לאמירה כזאת? ההיסטוריה של נשים בכנסת מלמדת שעומדות בפניהן אפשרויות שונות. הנה כמה מהן: להמשיך לקרוא ←

בשיעור האחרון של הסמינריון בנושא ניצולות השואה בישראל בתכנית לתואר השני במדעי הרוח בסמינר הקיבוצים קראנו את רשימתה של הסופרת, העיתונאית והמתרגמת רות בונדי, "ניצול השואה האחרון". ברשימה זו, שפורסמה בספרה "נחמות קטנות" (הוצאת גוונים 2003), הציגה בונדי את השקפת עולמה כניצולת השואה בישראל באמצעות מונולוג עתידני מפיו של ניצול שואה בשנת 2022. כדרכו של שיעור אחרון לשנת לימודים, על סדר היום עמדו סיכום הקורס, קשירת קצוות וגם פתיחתן מחדש. כמו כלל השיעורים מאז השבוע השני לסמסטר ב', גם שיעור זה התנהל ב"זום".

רות בונדי ב-1969 / אוסף דן הדני הספרייה הלאומית

זה לא היה הטקסט הראשון מאת בונדי שקראנו בכיתה. להמשיך לקרוא ←

הרשימה בביטאון צעירי לח"י העלתה על נס את לאה פריזנט, שנהרגה ב-25 ביולי 1948 בירושלים, והיא בת 18 וחצי. "אחת היתה אריאלה, מיוחדת מכולן, ועל כן ידענוה כ'נערה' בשורותינו", נכתב, "כך הייתה ידועה גם "בקרב חיילי 'ההגנה' שהכירו אותה". הבחירה לכנות את פריזנט "נערה" נגעה לא רק לגיל הצעיר שלה. הייתה לכך גם משמעות ערכית חזקה. הנערה, צעירה לוחמת, הייתה נכונה להקריב את חייה למען הגנת הארץ, בדיוק כמו הנער, עליהם כתב נתן אלתרמן בשיר קאנוני. 

לאה (אריאלה) פריזנט 1948-1930

ההדהוד ל"מגש הכסף" הפלמ"חניקי בהספד על לוחמת ב"שוּרָה", ממנה משחרר רק המוות, מלמד גם הוא כיצד המשותף בינה לבין צעירות חברות מחתרת באשר היא, היה רב על השונה. להמשיך לקרוא ←

פוסט אורחת מאת אילה אבנת

אני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".

שולחן האוכל אצלנו היה ידוע, לבני ובנות המשפחה ואורחיה, כמוקד לסיפורים על תקומה, ציונות וגילויי פטריוטיות. עם חלוף השנים למדתי כי אלזה, אחת מארבע אחיות, הגיעה לארץ ישראל בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובכך הייתה האחרונה מן המשפחה המורחבת שעלתה מפולין. להמשיך לקרוא ←

רחל שלון הייתה אישה פורצת דרך, בראשית הקריירה שלה אף יחידה במינה, ונחשבת למהנדסת הראשונה ביישוב העברי בפלשתינה-א"י. במקצועה הייתה מהנדסת בניין, בטכניון הקימה את התחנה לחקר הבנייה ועמדה בראשה. 

רחל שלון עם סטודנטים בטכניון, 1937 / זולטן קלוגר, לע"מ