פורסם במוסף ספרים של הארץ
אדם ותומס הם שני ילדים דומים אך שונים מאוד: בני תשע שנים, יחידים להוריהם, לומדים בכיתה אחת, גדלו באותה העיירה, נכלאו באותו הגטו; האחד אהוד על חבריו, מגלה זריזות ידיים ורגליים, מרחיק ראות, מעדי וארצי, האחר דחוי וגמלוני, שקדן קצר רואי שמשקפיו אבדו לו והוא חולם.
למראית עין, לפנינו עברי ויהודי. אך הדיכוטומיה שממילא עבר זמנה נסדקת לנוכח פריט ביוגרפי חשוב המהדהד באישיותם המתגבשת של שני הילדים לאורך כל הספר: אדם, החזק בגופו, מאמין ונחרץ ומצטט את סבו: "הכל בידי שמיים", תומס, החזק ברוחו, תוהה ושואל ומצטט את אביו: "הכול בידי אדם". לנוכח מערכת היחסים המתגבשת והמתפתחת בין הילדים מקבלת אמירה זו משמעות כפולה: לא בידי אדם סתמי, אלא בידי אדם חברו לכיתה, עתה לחיים.
