ארכיון פוסטים מאת: Sharon Geva

פמיניסטית? אל תתביישי

הבחירות לכנסת ה-19 התקיימו בשבוע האחרון של סמסטר א'. עבודתם של הסטודנטיות והסטודנטים על ערכים חדשים בויקיפדיה היתה בעיצומה, ונוסף לה הקשר אקטואלי: כמה עמלו על הרחבת ערכים על נשים שכיהנו בתור חברות כנסת. פרסום תוצאות הבחירות לימד שמספר הנשים בכנסת היה הגבוה בהיסטוריה של הכנסת עד אז. באותו שבוע קראה ד"ר חנה קהת, מייסדת קולך, לנבחרות הציבור לפעול למען נשים בתחומי העניין וההשפעה שלהן: בריאות, משפחה, דת ומדינה ועוד. יום אחרי הבחירות התקשרתי לברך אימא של ח"כ מיועדת, אותה אני מכירה מזמן. הרבה אנשים התקשרו אליה באותו יום; שהיא לא תישכח שהיא אישה, אמרתי לה, היא לא שוכחת, אמרה.

גולדה מאיר ב-1964

מותר להניח שחברות הכנסת לא ישכחו שהן נשים. זאת גם מפני שחלקן פמיניסטיות שלא חוששות להגיד את זה, כמו ח"כ מרב מיכאלי וח"כ עליזה לביא. גם במישור האישי, אף אחת מחברות הכנסת לא שוכחת שהיא אישה, גם לה המדינה מזכירה זאת יום יום ושעה שעה.

להמשיך לקרוא

אימא מחליפה

כשאימא עוזבת את הבית, כל הבית מתערער. על זה נבנתה תכנית ריאליטי, שעקבה במקביל אחרישתי משפחות שאמהותיהן הוחלפו זו בזו, ועמן חוקי הבית, כלליו, מנהגיו, הגבלותיו והיתריו. ההנחה היתה, שברגע שאימא מתחלפת כל הבית משתנה, ואם אבא יעזוב, מה זה כבר משנה. 

לנה קיכלר זילברמן מחברת הספר מאה ילדים שלי

לנה קיכלר זילברמן 1987-1910

בתכנית הטלוויזיה, אחרי שבוע חזרו האימהות הביתה והתאחדו עם משפחותיהן הגרעיניות הביולוגיות, בדרך כלל בדמעות. הילדים והילדות שלהן למדו על בשרם איך יתנהל הבית אם תעמוד בראשו אישה אחרת, ואימא שלהם עברה סוג של שיעור בהורות. לנה קיכלר-זילברמן היתה אימא מחליפה לתמיד, ובעבור מאה הילדים והילדות שלה זה לא היה ריאליטי. זו היתה המציאות.

להמשיך לקרוא

גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בעל וילדים

אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה בארץ ובעולם, מהמפורסמות ומהידועות מקרב הנשים בשואה. סיפורה עובד למחזה ולסרט, יש רחובות על שמה, ואולי הספר ממשיך להיות מתנה נאה למתבגרת. "יומנה של נערה", אחד הספרים המרכזיים בארון הספרים הישראלי, ראה אור לראשונה בעברית לפני 60 שנה, תרגום של Het Achterhuis הבית האחורי, שהופיע בהולנד כשש שנים לפני כן. היתה זו גרסה ראשונה ליומן שכתבה במחבוא ברחוב פרינסחראכט 263 באמסטרדם בין יוני 1942 לאוגוסט 1944. גיבורת שואה זו היתה שונה לא רק מגיבורות השואה שאחזו בנשק בגטו וביער, אלא גם מנשים אחרות שבתקופת השואה גילו התנגדות ברוחן וגם מנערים ונערות אחרים שכתבו אז יומנים. 

 
אנה פראנק, מחברת יומנה של נערה פורסם לראשונה בעברית בשנת 1953

אנה פראנק

אנה פראנק היתה גיבורת תרבות ששורשי ההוקרה כלפיה לא היו בארץ. הממד האוניברסלי של סיפורה הוא שדחף אותה לחיק החברה הישראלית המתגבשת, שמצאה בקורות הנערה שמתה בברגן בלזן מקור לגאווה לאומית וכמעט בכוח הפכה את הסיפור שלה לציוני.

להמשיך לקרוא

מחזירות את טובה גולדברג להיסטוריה

פורסם בעיתון הארץ

היוזמה לכתוב ערך בויקיפדיה על טובה גולדברג (בק) באה מסטודנטית, מורה בעצמה. טובה גולדברג היתה קשרית גדנ"ע שאיבדה את ידה בפעולה מבצעית בירושלים הנצורה בימי מלחמת העצמאות והיתה מועמדת לקבל על כך אות גבורה והיא עוד לא בת 17. סיפורה הועלה על הכתב בספר הקשרית האמיצה לילדים ולנוער שראה אור בשנת 1959.

טובה גולדברג, הייתה קשרית במלחמת העצמאות בירושלים. על גבורתה של טובה גולדברג נכתב ספר הילדים הקשרית האמיצה. על הספר על בסיס הסיפור של טובה גולדברג פורסם בדף המידע של איתמר מחנות הספרים של איתמר. הערך טובה גולדברג הועלה לוויקיפדיה על ידי סטודנטים. הערך טובה גולדברג בוויקיפדיה היה שנוי במחלוקת והיה דיון על החשיבות שלו.

הפרקטיקה הפמיניסטית של הקורס, במסגרתה סטודנטים וסטודנטיות מחזירים נשים להיסטוריה באמצעות יצירת ערך חדש בויקיפדיה על נשים שעשו היסטוריה אך שמן אינו מוכר וידוע או מרחיבים ומעמיקים את המידע בערך קיים, הצית את דמיונה כבר בשיעור הראשון. ככל שהחיפוש הראשוני נתקל בקשיים, כך גברה המוטיבציה.

להמשיך לקרוא

סופרת (פוסט ראשון)

מספרות על פרופ' בכירה שהמגדר היה בלב מחקריה, שביקרה במוזיאון בית התפוצות. שאלו אותה: פרופסור, מה את עושה? ענתה: אני? סופרת. או, אמרו, ואיזה ספר את כותבת עכשיו? אמרה להם: אני סופרת. סופרת כמה נשים, כמה גברים. בשיעור הראשון בקורס אנו קוראים יחד בכיתה את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, מעיינים ברשימת החותמים, וסופרות: 35 גברים, 2 נשים. אחת וידועה: זו  גולדה מאיר, גיבורת טענת נגד של מי שלא חושב/ת שיש בעיה ולימים ראשת ממשלת ישראל. מי היא השנייה?

השנייה היא להמשיך לקרוא

כבר מותר לבכות

על הספר "ריקוד השמחה והעצב" מאת לאה בלומנקרנץ-פריד

פורסם בכתב העת זמנים: רבעון להיסטוריה, גיליון 97

למראית עין, הסיפור של לאה בלומנקרנץ-פריד שונה מסיפוריהן של נשים שהיו ילדות בתקופת השואה, שרדו ועלו לארץ ישראל. אך במובנים רבים סיפורה הוא גם ביטוי לקורותיהן של נשים אלה, שהושמע על-פי-רוב ונשמע ברבים במלואו רק כעבור שנים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה המחברת כבת שנתיים. כשהייתה בת ארבע וחצי הפקידו אותה הוריה, בטרם גורשה המשפחה לגטו בטַרְנוֹב, בבית נוצרים, ובו היא הייתה נתונה להשגחתה של אישה צעירה בשם ינינה ולנ'נגה. רוב ימי המלחמה עברו עליה במנזר קטן בעיר פשמישל, מקלט שמצאה לה מיטיבתה, ושם היא חיה תחת חסותה של אם-המנזר, שלא נהגה בה ברכות רבה ואף הייתה מניחה אותה לישון על רצפת הפרוזדור. 

הוריה עלו לרכבת ב"אקציה" האחרונה שחיסלה את גטו טרנוב. בלומנקרנץ-פריד הייתה כבת שמונה כשבאו חיילי הצבא האדום אל פשמישל. כעבור זמן-מה התאחדה עם סבתהּ בטרנוב, ובגיל תשע בקירוב הגיעה לבדה לארץ במסגרת עליית הנוער וחיה בבית הורי אביה בחיפה.

להמשיך לקרוא