ארכיון פוסטים מאת: Sharon Geva

לצבר הראשון יש אחות

השם פיינברג מוכר וידוע בהיסטוריה של ארץ-ישראל בדרך כלל בזכות הגברים במשפחה: ראש וראשון הוא אבשלום פיינברג, לוחם ניל"י שנפל בסיני ובכיסו גלעין תמר שצמח והיה לדקל רב-ענפים. צעיר זה, בן המושבה חדרה, שכפי שלימדה אותנו דבורה עומר בספר "שרה גיבורת ניל"י", שבה את ליבותיהן של האחיות לבית אהרנסון מזכרון יעקב. אחד ממכתבי האהבה שכתב לרבקה אהרנסון הוא הבלדה על אלף נשיקות. למשפחת פיינברג קשורים שמות ידועים אחרים בהיסטוריה של הארץ, ביניהם ישראל בלקינד, מראשי הביל"ויים וממייסדי המושבה גדרה, שהיה הדוד של שושנה, אבשלום וצילה פיינברג, ובן הדוד נעמן בלקינד, לוחם ניל"י שנתלה בדמשק.

צילה פיינברג שוהם, הייתה פעילה בארגון ויצו וממייסדותיו. פעילה לשוויון זכויות נשים, אחותו של אבשלום פיינברג, גיבור ארגון ניל"י. צילה פיינברג שוהם הייתה אמה של תמר אשל שוהם, חברת כנסת, דיפלומטית ופעילה לקידום זכויות נשים

צילה פיינברג שוהם

צילה פיינברג (שוהם) נולדה בשנת 1894 ביפו, אחות צעירה לשושנה, שהיתה מבוגרת ממנה בשבע שנים בערך, ולאבשלום המיתולוגי, שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. היא למדה בגן הילדים ובבית הספר העממי העברי הראשון במושבה ראשון לציון, והיתה קרובה מאוד לדודתה, אולגה חנקין, מיילדת שידועה כרגע בעיקר כאשתו של מי שמכונה "גואל האדמות", יהושע חנקיןצילה פיינברג היתה האחיינית האהובה על דודה זו, וספגה ממנה את השקפותיה הפמיניסטיות. להמשיך לקרוא

ניצוץ של יופי ואהבה: התנגדות של נשים בשואה

קטע מתוך בספר אל האחות הלא ידועה

"הפאשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל", אמר הרמן קרוק במחזה גטו מאת יהושע סובול; "אבל אנחנו, פה בגטו, הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני. לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת. אולי אלה הפרחים הכי יפים שבני-אדם הגישו מימיהם". זה, בתמצית, הנחה את המתנגדות ברוחן. הן הבריחו פרחים לגטו, ובלשונו של גדעון האוזנר כשחקר את רחל אוירבך במשפט אייכמן, משימתן היתה "לשמור שהנשמה היהודית לא תתנוון". הרמן קרוק היה מתנגד כזה: איש הבונד, ממארגני אגודת הסופרים, ספריית הגטו וארכיון הגטו בווילנה, שם ריכז קבוצת אנשים שגבתה עדויות ואספה מסמכים, כתב יומן אישי שנכתב במקורו יידיש וכרוניקות.

ציור של אסתר לוריא, ציירת שעברה את השואה בגטו קובנה ובמחנות. ציירה במהלך המלחמה והייתה ציירת ידועה לפני המלחמה ואחריה. על נערה עם טלאי צהוב קיבלה את פרס דיזנגוף. סיפורה של אסתר לוריא מופיע גם בספר אל האחות הלא ידועה גיבורות השואה בחברה הישראלית בהוצאת הקיבוץ המאוחד

נערה עם טלאי צהוב, אסתר לוריא / ארכיון בית לוחמי הגטאות

מדי פעם הושמעו סיפורים על פרחים ממשיים: בספרה להבות באפר סיפרה רוז'קה קורצ'אק על שתי צעירות שבפסח 1942 הבריחו פרחים לגטו וילנה. "אורה מופלאה בחדר. מה רבים האור והלובן הזרועים על השולחנות הארוכים, הערוכים. ופרחים. פרחים חיים בגטו", כתבה. בדומה לפרפרים שלא היו בגטו טרזין, עליהם כתב הנער פאוול פרידמן ביוני 1942, שיר שנכלל כמעט מיד ברשימות הקריאה למורים ולמדריכים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. להמשיך לקרוא

במושב הקדמי של מרבד הקסמים

פורסם במוסף ספרים של הארץ

חלומה של רוּמיה, הנערה הקטנה מהמושב, היה לפגוש את ג'ו, קברניט המטוס שהביא אותה ואת משפחתה לארץ על כנפי נשרים. היא עמדה בסיבוב המושב בו גרה, אוחזת סל תפוזים, ממתינה לטרמפ לנמל התעופה של מדינת ישראל הצעירה שאז עוד קראו לו נמל התעופה לוד. הנהג שעצר היה נחמד, אפשר לדמיין את בלוריתו המתנפנפת. עוד כמה פרקים ועמוס הטייס האשכנזי יתאהב בה והיא תגשים את פסגת השאיפות המקצועית של נערה ותוכשר כדיילת אוויר ושמה יהיה רמה.

הספר על הגובה מאת דבורה עומר, על נערה עולה מתימן שחלמה להיות דיילת אוויר באל על והתחתנה עם טייס, ספר נעורים של דבורה עומר

אישה זו היתה תוצר אפקטיבי של כור ההיתוך: החליפה את שמה לשם עברי, למרות רגשי הנחיתות סיימה בהצלחה את הקורס באל על וגם מצאה חברה טובה, עולה מרומניה. להמשיך לקרוא

מי את, חנה סנש?

פורסם במוסף ספרים של הארץ

הספר "אסורה בארץ חדשה: סיפורה של המהגרת חנה סנש" שכתבה רותי גליק חושף פרקים עלומים בסיפור חייה של חנה סנש על בסיס מסמכים שלא פורסמו עד כה בעברית; בזאת טמונה חדשנותו וחשיבותו הכפולה. ראשית, בעצם פרסום כתבים שעד כה לא היו נגישים לקוראי העברית.

חנה סנש, הצנחנית שהייתה גיבורה והוצאה להורג אחרי שנתפסה בהונגריה. כתבה שירים שהפכו להיות קאנון כמו הליכה לקיסריה אלי אלי. מי הייתה חנה סנש, מאמר ביקורת על הספר אסורה בארץ חדשה מאת רותי גליק

שנית, בבחירה להתמקד בביוגרפיה האישית של "גיבורה לאומית, קדושה, מאובנת" זו, תוך התעלמות מכוונת מפרשת השליחוּת מעבר לים ופרשת מקומה בהיכל הגבורה הישראלי שביסודו אופן מותה, על ההיבטים הפוליטיים, החברתיים וגם המגדריים שלו. אך פרשות אלה הן בבחינת נוכחות נפקדות בספר, ודומה שאי אפשר אחרת. להמשיך לקרוא

גיבורת השואה צִבְיה לובטקין

פורסם בעיתון הארץ

צביה לובטקין, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מבכירי הלוחמים במרד גטו ורשה שפרץ ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. היא נולדה בשנת 1914 בעיירה ביטן בפולין. כשהיתה בת שש-עשרה הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית פרייהייט ויצאה להכשרה. בגיל תשע עשרה השתתפה בסמינר המרכזי של ה"החלוץ" והיתה מיוזמי האיחוד של פרייהייט עם החלוץ הצעיר. כשקמה התנועה המאוחדת עברה לוורשה. בפרוץ מלחמת העולם עברה לביאליסטוק והיתה פעילה במחתרת החלוצית בשטח שנשלט על ידי הסובייטים. בחודש דצמבר הוחלט להחזיר חבר מ"המרכז" של התנועה לשטח הכיבוש הגרמני, והיא התנדבה לתפקיד. 

צביה לובטקין גיבורת מרד גטו ורשה. צביה לובטקין הייתה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל המערבי. הייתה חברה בארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. השתתפה במרד גטו ורשה. עלתה לארץ ישראל בשנת 1946

צביה לובטקין 1978-1914 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

יחד עם חברהּ לחיים יצחק צוקרמן, בעת המרד סגנו של מרדכי אנילביץ האגדי, היתה מהמניעים את הקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שהוביל את המרד והיתה חברת מטה המפקדה של הארגון. היא הפכה דמות מרכזית שעוררה כבוד בקרב כל אלה איתם באה במגע. מי שפגשו בה, לא יכלו לשכוח. להמשיך לקרוא

איך קוראים לך תזכירי לי?

בעקבות הערך בוויקיפדיה על ח"כ שרה כפרי

הסטודנטית והסטונט שבחרו לכתוב על ח"כ שרה כפרי ערך בוויקיפדיה בחרו בה דווקא מפני שהיא לא הייתה דמותה ציבורית ידועה. לא להם, ובוודאי לא לציבור הרחב. כשהם התחילו לעבוד, הערך עליה בוויקיפדיה העברית היה דל. גננת במושב העובדים הראשון, פעילה בארגוני נשים, ח"כית מטעם מפא"י, וזה הכול. גם תוצאות החיפוש בגוגל היו מועטות. מבחינה זו שרה כפרי לא הייתה יוצאת דופן מבין הח"כיות הראשונת שרובן ככולן לא מוכרות, חוץ מגולדה מאיר, שהייתה גם חברה בממשלה.

הערך שרה כפרי נמנה עם הערכים שסטודנטיות והסטודנטים הרחיבו משמעותית ולא יצרו יש מאין. הנחת העבודה הויקיפדית היא כי גברים ונשים שכיהנו או מכהנים כחברים וחברות כנסת ראויים לערך, ועל כך אין שאלה או דיון. במקרים רבים, ודאי כאשר מדובר על נשים, המידע שהופיע עליהן היה מועט, ומקורו בדרך כלל בדף הח"כית באתר הכנסת. 

להמשיך לקרוא

יופי של סיפור (שואה)

את רינה וייס הכרתי בפעם הראשונה כשישבתי בארכיון השבועון "לאשה". בשונה מכלל העיתונים האחרים בעברית שראו אור בישראל בשנות החמישים, עיתונים יומיים וגם שבועונים כמו העולם הזה וירחונים כדוגמת דבר הפועלת, גיליונות שבועון הנשים שהיה נפוץ עוד בשנותיו הראשונות לא נמצאו באולם העיתונות בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב אותו פקדתי מדי בוקר. למעט הספרייה הלאומית בירושלים, גיליונותיו נמצאים גם בספרייה העירונית של תל-אביב, אך גם בבית אריאלה לא כל הגיליונות נשמרו, וגם אלה, לאחר דפדופים בלתי זהירים כבר מחשבים את קיצם לאחור. במערכת "לאשה" הרשו לי להיכנס לארכיון ולעיין בגיליונותיו. בעבור מי שחוקרות וחוקרים את החברה בישראל באותן שנים מדובר על מקור חשוב ביותר, אך לא בעיני כולם. לפני כמה שנים כשהצגתי ממצאי מחקר שהתבססו על טקסטים שהופיעו ב"לאשה" רמזו לי באוניברסיטה שזה לא הכי רציני, בטח לא כמו דברי הכנסת או פרוטוקול ישיבות ממשלה. "לאשה"? נו, באמת.

סגנית מלכת היופי וסגנית מיס עולם / אתר לאשה

באמת. "לאשה" הוא אוצר בלום, ולא רק מפני שהפמיניזם נגלה לעיני המתבוננת גם ובעיקר מפרספקטיבה היסטורית. ידעתן, למשל, שבשנות החמישים הופיע בו מדור קבוע שסיפק ייעוץ משפטי לנשים, בין היתר בנוגע לאפלייה המובנית בחוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953? מהמרת שלא. זאת לא רק מפני שגם עיתוני נשים אחרים שהופיעו אז גם הם עסקו בנושאים של טיפוח הגוף. אם סבתא שלכן גרה בתל-אביב תשאלו אותה אם היא שמעה על האחיות נינה בלה.

להמשיך לקרוא

את תלכי בשדה

לאה גולדברג הלכה לעולמה בינואר 1970. ברדיו, כמו באמצעי תקשורת אחרים, יארצייט הוא הזדמנות לעסוק בנושא, מפני שהמועד מחייב. במקרה של זכרון השואה, לוח השנה מספק כמה הזדמנויות: יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר וגם יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. אחד השירים הנפלאים שכתבה לאה גולדברג לפני יותר משבעים שנה והלחין חיים ברקני הוא 'את תלכי בשדה', שנקרא לפעמים גם 'האמנם'. השאלה האם זהו 'שיר שואה' היא נושא לדיון. חוקרים וחוקרות לא מתייגים אותו כך, גם לא מקורות פופולריים כדוגמת מאגר שירים גדול ברשת שלא כלל אותו ברשימת השירים ליום הזכרון לשואה, בה נמצאים "שיר הפרטיזנים", "פונאר" וגם "גרמניה לפני המלחמה" של שלמה ארצי ו"אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. יחד עם זאת, סביר שהכורח להשמיע ביום זיכרון לאומי שירים עבריים שקטים מביא לרשימה זו גם את השיר "את תלכי בשדה".

לאה גולדברג בירושלים, 1946 / אנה ריבקין-בריק

אבל "את תלכי בשדה" הוא במידה רבה מאוד שיר על השואה. לתיוגו ככזה תורם גם עיתוי כתיבת הלחן: המלחין חיים (הניק) ברקני חיבר את המנגינה לטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי, אז ביצעה את השיר אורה זיטנר. אמנם גיבורת השיר היא אישה אחת, אך מילותיו משקפות את מציאות חייהן של נשים כה רבות שבתקופת השואה אחזו בנשק. הדרכים בהן הלכו היו לעולם דרכיה של הקבוצה בה היו חברות: החוליה הלוחמת, ארגון המחתרת בגטאות או שורת הפרטיזנים. להמשיך לקרוא

פמיניסטית? אל תתביישי

הבחירות לכנסת ה-19 התקיימו בשבוע האחרון של סמסטר א'. עבודתם של הסטודנטיות והסטודנטים על ערכים חדשים בויקיפדיה היתה בעיצומה, ונוסף לה הקשר אקטואלי: כמה עמלו על הרחבת ערכים על נשים שכיהנו בתור חברות כנסת. פרסום תוצאות הבחירות לימד שמספר הנשים בכנסת היה הגבוה בהיסטוריה של הכנסת עד אז. באותו שבוע קראה ד"ר חנה קהת, מייסדת קולך, לנבחרות הציבור לפעול למען נשים בתחומי העניין וההשפעה שלהן: בריאות, משפחה, דת ומדינה ועוד. יום אחרי הבחירות התקשרתי לברך אימא של ח"כ מיועדת, אותה אני מכירה מזמן. הרבה אנשים התקשרו אליה באותו יום; שהיא לא תישכח שהיא אישה, אמרתי לה, היא לא שוכחת, אמרה.

גולדה מאיר ב-1964

מותר להניח שחברות הכנסת לא ישכחו שהן נשים. זאת גם מפני שחלקן פמיניסטיות שלא חוששות להגיד את זה, כמו ח"כ מרב מיכאלי וח"כ עליזה לביא. גם במישור האישי, אף אחת מחברות הכנסת לא שוכחת שהיא אישה, גם לה המדינה מזכירה זאת יום יום ושעה שעה.

להמשיך לקרוא

אימא מחליפה

כשאימא עוזבת את הבית, כל הבית מתערער. על זה נבנתה תכנית ריאליטי, שעקבה במקביל אחרישתי משפחות שאמהותיהן הוחלפו זו בזו, ועמן חוקי הבית, כלליו, מנהגיו, הגבלותיו והיתריו. ההנחה היתה, שברגע שאימא מתחלפת כל הבית משתנה, ואם אבא יעזוב, מה זה כבר משנה. 

לנה קיכלר זילברמן מחברת הספר מאה ילדים שלי

לנה קיכלר זילברמן 1987-1910

בתכנית הטלוויזיה, אחרי שבוע חזרו האימהות הביתה והתאחדו עם משפחותיהן הגרעיניות הביולוגיות, בדרך כלל בדמעות. הילדים והילדות שלהן למדו על בשרם איך יתנהל הבית אם תעמוד בראשו אישה אחרת, ואימא שלהם עברה סוג של שיעור בהורות. לנה קיכלר-זילברמן היתה אימא מחליפה לתמיד, ובעבור מאה הילדים והילדות שלה זה לא היה ריאליטי. זו היתה המציאות.

להמשיך לקרוא