ארכיון פוסטים מאת: Sharon Geva

למה בעצם כל אחת יכולה לשחק כדורסל

במסגרת לימודי חינוך גופני ותנועה נדרשים הסטודנטיות והסטודנטים להשתתף גם בשיעורים שמתקיימים על מגרש הכדורעף ובבור הקפיצה וגם בקורסים עיוניים. אחד מהם הוא קורס ביסודות הקריאה הביקורתית ובכתיבת החיבור האקדמי. לא, אין זה המגרש שלהם. אך בכך אינם מתייחדים מהרוב המוחץ של בוגרי מערכת החינוך בישראל, שבשנותיהם האחרונות בבית הספר עסוקים בשינון ובפליטה של חומר לקראת בחינות הבגרות. קריאה ביקורתית היא מיומנות נרכשת. התהליך ארוך, לא פעם מייגע. ודאי כאשר מדובר על פיצוח הנוסחה ליצירת חיבור אקדמי מצטיין, ואפילו מניח את הדעת. רוב הסטודנטים והסטודנטיות מגלים רצון טוב ומוטיבציה. אך סטודנטית אחת, שחקנית כדורסל, עמדה בסירובה. קשה לי מדי, אמרה. אני לא יכולה. לא מבינה את הכללים, לא תופשת את הרעיון, לא מספיקה. האמירה הכמעט נואשת הזו נאמרה בעיצומו של השיעור. הסטודנטים והסטודנטיות היו שקועים במאמר שקראנו. מה בדיוק את לא יכולה, שאלתי. אני לא יכולה לכתוב חיבור, היא אמרה. גם אני לא יכולה, אמרתי לה. מה בדיוק את לא יכולה, היא שאלה.

כדורסלנית ה-WNBA הישראלית-אמריקנית סו בירד

לא יכולה לשחק כדורסל, אמרתי לה. זה קשה לי מדי. לא מבינה את הכללים, לא תופסת את הכדור, לא מספיקה. בטח שאת יכולה, היא קבעה. אני אלמד אותך. וכך נולדה עיסקה. הסטודנטית תעלה על המגרש שלי, בחופשת הסמסטר אעלה אני על המגרש שלה. להמשיך לקרוא

תרגיל מסוכן בהוראת השואה

פורסם בעיתון הארץ

שנה לאחר הודעת שר החינוך, הרב שי פירון, על החלת תכנית מחייבת להוראת השואה במערכת החינוך בכל שכבות הגיל, מתקבל הרושם, שהמדיניות החדשה מקדמת לא רק יוזמות ברוכות המעודדות לימוד אמיתי של הנושא, אלא גם פעילות חינוכית שתוצאותיה הרסניות. פעילות כזאת מתוארת במאמר "פעילות מתמטית קצרה, להמחשת עוצמת השואהמאת מרצה ומורה למתמטיקה, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת מספר חזק 2000 שעליו אמונים משרד החינוך, אוניברסיטת חיפה, המרכז הישראלי לחינוך מדעי וטכנולוגי ומכללת בית ברל.

ק.צטניק מעיד במשפט אייכמן

מאמר מציגה הכותבת פעילות שיזמה ושהיא מעבירה בכל הכיתות שבהן היא מלמדת, מבית הספר היסודי ואילך. עיקר הפעילות הוא ניסיון להמחיש לתלמידים ולתלמידות את המשמעות של הזוועות שהתרחשו בתקופת השואה על ידי המחשה של משמעות המספר  .6,000,000

להמשיך לקרוא

האם שמעת על מאבק האבהנות באישאות

פורסם במוסף ספרים של הארץ

בפתיחת קובץ המאמרים מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות  (הוצאת הקיבוץ המאוחד) עוסקות העורכות במה שאינו; בתוך כך הן מתחייבות לא לספק לחוקרת הפמיניסטית ארגז כלים מוסכם, וזאת באמצעות הצגה שיטתית של מידת המורכבות של מטרת הספר, שהיא לפרוש ולבחון את ההכרעות המתודולוגיות שעושות חוקרות פמיניסטיות במסגרת מחקר המבקש להיות פמיניסטי. 

פלאשמוב פמיניסטי במכללת סמינר הקיבוצים, שבוע הנשמע קולך 2014

כך תשובות לחלק מהשאלות המסקרנות שעל העטיפה, כמו: האם כל מחקר הנעשה על נשים ועל ידי נשים הינו מחקר פמיניסטי? (כנראה שכן), האם יש שיטות לאיסוף ולניתוח נתונים המתאימות יותר מאחרות למחקר שמבקש להיות נאמן לסדר יום פמיניסטי? (בוודאי), האם ישנן דרכי דיווח וכתיבה ייחודיות למחקרים פמיניסטיים? (ועוד איך) הן חיוביות, מפני שזוהי ההצדקה לחיבור המאמרים והוצאתם לאור כקובץ.  להמשיך לקרוא

שפת אמו

פורסם במוסף ספרים של הארץ

למראית עין, מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר (הוצאת יד ושם, 2014) דומה לספרים אחרים מאת ניצולי שואה. אמנם לכל אשה ולכל איש יש שם ויש סיפור, אך לפעמים נדמה שהסיפורים דומים זה לזה. ראשיתם בפרקי ילדות ונעורים באירופה, המשכם בסיפור שואה, סופם בתום המלחמה ולפעמים אחריה וחתימתם באחרית דבר מרוממת, לפעמים בשילוב תמונות של הדור השני והשלישי. ספר זה מתייחד לפחות פעמיים.

בקיץ 1945 חזרה לראשונה רוֹמה נוּטקֵביץ', כנערה בת למשפחה ציונית ואמידה, לפולין ולוורשה ונוכחה בתמורה החדה שחוללה המלחמה באירופה ובעיר הולדתה. רוֹמה נותרה פליטה חסרת כּל ובני משפחתה הקרובים נרצחו. קרוב לשישה עשורים אחר כך גוללה רומה ברגישות ובגילוי לב, בספר שכתבה במשותף עם בנה דורון, את קורותיה כנערה בגטו ורשה, במחנות עבודה בפרוורי העיר ובמחנות הריכוז וההשמדה מיידָנֶק, אושוויץ-בּירקֵנאוּ ורָוֶונסבּריק. אינסטינקטים חדים, תושייה ובעיקר יד המקרה הם שאפשרו לה להוסיף ולשרוד. הספר נחתם בימי השיבה ההדרגתית לחיים ובמעבר למחנה עקורים, משם עלתה רוֹמה ארצה ב-1948.לצד תיאור חוויותיה האישיות נחשף בספר במלוא חומרתו משא ימי השואה הרובץ עליה ועל צאצאיה.

רומה נוטקביץ בוורשה לפני המלחמה

חתומים עליו שניים: אשה שעברה את השואה על בשרה ובנה הצבר שחי בארצות הברית, והבן הוא היסטוריון בהכשרתו ובעיסוקו. להמשיך לקרוא

מה הבעיה עם ווטסאפ אמהות?

פורסם בעיתון הארץ

גם הפרסומת שמשודרת עכשיו לתרכובת מזון לתינוקות, שמככבות בה אמהות מפונפנות, משקפת את המציאות. קבוצת ווטסאפ "גן מיכל" מקבלת דיווח מהשטח: אחת שחשבה שהיא יודעת, מעדכנת על רכיב לא רצוי בתחליף חלב לתינוקות. אמנם הרכיבים בתחליפי החלב, כפי שלמדנו מפרשת רמדיה, הם בבחינת דיני נפשות, אך מהפרסומת מתקבל הרושם שאפשר להירגע. אף אחת מהנשים, בין שהיא בישיבה במשרד או על הספסל בגינה, אינה משנה את סדר היום. 

לפרסומת המקורית באתר המזבלה

הלאה משרד הבריאות, תחי הסמכות האימהית, המניחה שהאחריות על ההזנה היא התפקיד הבלעדי של האישה. שיאה בשוס המסיים, כשגבר מבוהל מגלה שצירפו אותו לקבוצה הזו בטעות. מי פה אמרה הדרה?

להמשיך לקרוא

כן לא שחור לבן

פורסם במוסף ספרים של הארץ

ברקע הסיפור הקומי על מאבקו של עולה חדש ממרוקו בביורוקרטיה המפא"יניקית שתל המהגר מהונגריה גם סיפורי אהבה. מעל לתהום התרבותית שפער בין המעברה לקיבוץ מתח אפרים קישון גשר שבמרכזו חתונה כפולה. בסוף הסרט סאלח שבתי, שזכה בארץ לצקצוקים ובחו"ל למועמדות לפרס אוסקר (בקטגוריית הסרט הזר), עתיד שמעון (שייקה לוי) החייכני מהמעברה לשאת את הקיבוצניקית בת-שבע (גילה אלמגור) הגמלונית לאישה, וחבובה (גאולה נוני) המתוקה תתחתן עם הצבר המקסים זיגי (אריק איינשטיין). 

זיגי (אריק איינשטיין) וחבובה (גאולה נוני), סאלח שבתי

קץ כור ההיתוך כאילו הגיע, ובקרוב לאיש לא יהיה איכפת מאין באת – הרי כולנו רקמה ישראלית אחת חיה. זה קרה בקיץ 1964, לפני חמישים שנה. ספרה של טליה שגיב, חצי-חצי: על ישראלים ממוצא עדתי מעורב (הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום) מלמד שהמתח העדתי לא חלף, שהשאלה מאין באת רלוונטית עד כאב, והיא עומדת ביסוד זהותה של כחמישית מהאוכלוסייה היהודית בישראל, מי שנולדו לאב מזרחי ואם אשכנזייה או להפך, ומתמודדת כל העת עם המתח הבין עדתי ועם דרישת החברה הסובבת להכריע מי אני, בעצם. להמשיך לקרוא

מי היתה האישה שהגתה את סמל האצ"ל

–  יכול להיות שאין ערך בויקיפדיה על אימו של אבא שלי? את יודעת מי היא?

–  לילי שטרסמן, בוודאי.

–  מעניין, חיפשתי "אילה לובינסקי", ולא מצאתי. חיפשתי "לילי שטרסמן", ולא מצאתי. איך ייתכן שאין עליה ערך?

עדי שטרסמן צודקת. סבתא שלההיא דוגמה מובהקת לאישה שאין ספק שהיא כבר מזמן ראויה לערך באנציקלופדיה החופשית, ודאי בעברית. אפילו גוגל מכיר אותה טוב למדי. התשובה פשוטה מאוד: כדי שיהיה ערך, מישהי צריכה לכתוב אותו.מי היתה לילי (לעתים: לילקה ובעברית: אילה) שטרסמן-לובינסקי?

לילי שטרסמן 1908 ורשה – 1959 תל אביב

לילי שטרסמן-לובינסקי היתה עורכת, מתרגמת ופעילה בתנועה הרוויזיוניסטית בוורשה. גם מי שלא שמעו את שמה נתקלו בסמל שהגתה, שלימים היה לסמל האצ"ל. להמשיך לקרוא

בבולגריה מכירים אותה, עכשיו תורנו

השבוע מלאו 70 שנה למותה של פרטיזנית יהודייה מבולגריה ושמה מתי רובנובה. היא נולדה בסופיה ביולי 1925 למואיז רובנוב ושרה לבית אבישי, ולמדה בגימנסיה בעיר. בגיל צעיר החלה להשתתף בפעילויות של המפלגה הקומוניסטית, כחניכה ואחר כך כמדריכה וכפעילה שגייסה צעירים לשורות התנועה. טרם מלחמת העולם השנייה הם עסקו בעיקר בהפצה חשאית של הרעיון הקומוניסטי. 

מָתִי רוּבֶּנוֹבָה (בבולגרית: Мати Рубенова;‏ 5 ביולי 1925, סופיה, ממלכת בולגריה – ספטמבר 1944, סופיה, ממלכת בולגריה) הייתה פרטיזנית יהודיה ופעילה קומוניסטית אשר נרצחה על ידי המשטרה הבולגרית והפכה לאחד הסמלים של ההתנגדות היהודית בבולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כונתה "סבטלה" בפי חבריה למחתרת. מתוארת כ"גיבורת תנועת ההתנגדות בימבול". על שמה רחובות בערים סופיה וימבול.

במאי 1943 גורשו היהודים בעיר סופיה לערי השדה, ביניהם משפחתה, שעברה לעיר ימבול. רובנובה בת ה-18 את פעילותה הקומוניסטית, שכעת כללה התנגדות לשלטון הפרו-פאשיסטי בבולגריה ולזיקתו לנאציזם. חבריה וחברותיה לנשק כינו אותה סבטלה. המשטרה הבולגרית עצרה אותה כמה פעמים. בחקירות היא לא מסרה מידע על חבריה. ב-1944 נשלחו אמה, אחיה וסבהּ למחנה כעונש על פועלה של הבת, האחות והנכדה. להמשיך לקרוא

בת 21, אלמנה

רבקה קופר (ליבסקינד) נולדה ב-15 ביוני 1921 בעיר ז'שוב שבפולין, בת בכורה להדסה וחיים, אחות גדולה למנק. אז קראו לה וושקה שפינר. כשהיתה כבת 14 עברה המשפחה לגור בקרקוב. היא הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "עקיבא" ולמדה בגימנסיה העברית. כשהיתה בת 17 היתה למזכירת הקן. היא רצתה ללמוד רפואה. ראש התנועה בקרקוב, דולק (אהרן) ליבסקינד, ביקש ממנה למלא את תפקיד מזכיר התנועה בוורשה.

רבקה ודולק ליבסקינד, 1940 / כל התמונות מארכיון בית לוחמי הגטאות

כנראה אז הנצה האהבה: בינואר 1939 התארסו ובסוף אותה שנה נישאו. היא היתה אז כבת 19. הוא היה מבוגר ממנה בשש שנים. אלה כבר היו ימי המלחמה. החברים והחברות התרכזו בפעילות חינוכית. היא היתה אחראית על החוג לתנ"ך.  להמשיך לקרוא

אמרתי לסטודנטיות: אל תלמדו ממני

תמר אשל נולדה ב-24 ביולי 1920 באנגליה, אותה שנה היה זה בדיוק ט' באב. בת בכורה לזאב שוהם ולצילה פיינברג. הוריה שהו אז בלונדון בשליחות ההנהלה הציונית. כעבור כשלוש שנים הגיעו ארצה. היא גדלה בחיפה ולמדה בבית הספר הריאלי. בכיתה י"א נבחרה לוועד העליון של תלמידי בית הספר ועמדה בראשו. היה זה התפקיד הציבורי הראשון בסדרה של תפקידים שעוד תמלא: דיפלומטית ונציגת ישראל באו"ם, חברת כנסת, חברת מועצת העיר ירושלים וסגנית ראש העירייה, מזכ"לית נעמ"ת פעילה למען זכויות האדם וקידום מעמד האישה. 

תמר אשל בת העשרים, לונדון 1940

בגיל 14 התגייסה להגנה, ובמרד הערבי מילאה תפקידי קישור ועסקה בהכנת רימונים ובפירוק אקדחים. בגיל 18 וחצי נסעה ללמוד אנטומולוגיה של צמחים באוניברסיטת לונדון, ושם השתתפה בהקמת תחנת אלחוט בלתי חוקית של ההגנה. באותם ימים גם התנדבה בבית חרושת לייצור תאי מקלענים למטוסי קרב ושירתה כאחראית קו הייצור, אישה יחידה בתפקיד זה. בתחילת שנת 1943 התנדבה לצבא הבריטי. להמשיך לקרוא