רחל שלון הייתה אישה פורצת דרך, בראשית הקריירה שלה אף יחידה במינה, ונחשבת למהנדסת הראשונה ביישוב העברי בפלשתינה-א"י. במקצועה הייתה מהנדסת בניין, בטכניון הקימה את התחנה לחקר הבנייה ועמדה בראשה.
רחל שלון עם סטודנטים בטכניון, 1937 / זולטן קלוגר, לע"מ
היא האישה הראשונה בטכניון שהגיעה לדרגת פרופסור, ובמשך השנים כיהנה בין היתר כרקטור. אף שהייתה חלוצה בתחום זה, וכן באקדמיה, ההנצחה שלה, וליתר דיוק: היעדרה, רחוקה מלשקף זאת. להמשיך לקרוא
חנה יעקובסון התגייסה למשטרת ישראל בתחילת קיץ 1948, ובכך היתה לאחת הנשים הראשונות ששירתו במשטרת ישראל, אולי אף הראשונה שבהן. ללשכת הגיוס של המשטרה, ששכנה אז בתל אביב, הגיעה ביום חם מאוד של חודש יוני. גם אחרי שבעים שנה היא לא שוכחת את הקצין שקיבל את פניה שם.
חנה יעקובסון בעבודתה ב"לשכה 06", 1960
"אמרתי לו: אני רוצה להתגייס. הוא נורא שמח, מפני שאני הייתי האישה הראשונה שהופיעה". במהלך השנים מילאה שורה של תפקידים במשטרת ישראל. ב-25 במאי 1960 נמנתה עם ראשוני "לשכה 06", היחידה המיוחדת של משטרת ישראל לחקירת הפושע הנאצי אדולף אייכמן. היא היתה אחת מן הנשים המעטות ששירתו ביחידה זו, והיתה הבכירה שבהן. להמשיך לקרוא
הממשלה ה-21 והממשלה ה-22 של ישראל היו ממשלות אחדות: שמעון פרס ויצחק שמיר כיהנו כראש ממשלה ברוטציה. בזו הראשונה, ממשלת פרס, היו 25 שרים, כולם גברים. השנייה, ממשלת שמיר, מנתה 24 שרים ושרה אחת, שושנה ארבלי אלמוזלינו, בתפקיד שרת הבריאות.
שרת הבריאות שושנה ארבלי אלמוזלינו / ראובן קסטרו
הייתה זו הפעם השנייה בה מילאה אישה תפקיד של שר בממשלת ישראל שכלל אחריות על משרד. כמו גולדה מאיר בשעתה, ארבלי אלמוזלינו הייתה האישה היחידה בממשלה. להמשיך לקרוא
תיעוד השואה היה מפעל חייה של מרים נוביץ. במלחמת העולם השנייה היא הייתה חברת מחתרת בצרפת, ולאחר שנאסרה פעלה להצלת הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שחיבר יצחק קצנלסון.
מרים נוביץ 1990-1908 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
עד מותה פעלה לאיסוף מקורות, גבתה עדויות, פרסמה ספרים והייתה למתעדת ואוצרת בבית לוחמי הגטאות בגליל המערבי, שנקרא על שם המשורר והמחנך. להמשיך לקרוא
ב-11 בינואר 1926 הכריזה אסיפת הנבחרים, הגוף הנבחר של היישוב העברי שפעל מול שלטונות המנדט הבריטי, "על שוויון הזכויות של הנשים בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי". היה זה ההישג הידוע ביותר של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות, אחד מארגוני הנשים המרכזיים בפלשתינה-א"י. ב-1932 הסתדרו 11 בכירות בו לתמונה קבוצתית.
שנייה משמאל: ד"ר חנה ברכיהו
במרכז התמונה (יושבת) ד"ר רוזה וולט-שטראוס, יושבת הראש. לידה סגניתה, ד"ר חנה ברכיהו. מי היא הייתה? להמשיך לקרוא
שרה שנירר, אישה שהיתה ועודנה דמות מופת בחברה החרדית, שחוללה מפנה גדול בתחום חינוך הבנות שם כשהקימה לפני כמאה שנה את רשת בתי הספר לבנות "בית יעקב", הלכה לעולמה ב-1935.
אף על פי כן, שמה נקשר לזכרון השואה בקרב הציבור החרדי. הכיצד? להמשיך לקרוא
בדברי הימים של משטרת ישראל יונה קוממי היא אישה שעשתה היסטוריה, כשהיתה לשוטרת הראשונה שנהרגה במהלך פעילות מבצעית. היה זה במהלך מרדף אחרי עבריין ב-29 באוגוסט 1965, ובכך היתה ראשונה לא רק במשטרת ישראל אלא בעולם. אחרי מותה, עוטרה בעיטור הגבורה של משטרת ישראל. היא שירתה במשטרה במשך כשנתיים, ביחידת השוטרות.
שוטרת יונה קוממי / בית מורשת משטרת ישראל
כמו כלל הנשים במשטרת ישראל אז, היא לא נשאה נשק. מה היה קורה אילו היה ליונה קוממי אקדח בחגורתה? לפי רוב המקורות המתעדים את האירוע, לרבות המפקדת שלה, לא היה לה סיכוי לגבור על העבריין שירה לכל עבר. אך חברותיה השוטרות חשבו אחרת. להמשיך לקרוא
כשביקשו שניים מששת הבנים שלה להצטרף לקיבוץ, החליטה אמם שזה לא רעיון טוב. "פה בקיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד", הסבירה להם. "אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים". המטרה היתה הקמה של חווה משפחתית גדולה. זה היה ככל הנראה הרגע בו נוצר קיבוץ מסוג חדש, שעלה על הקרקע בקצה מושב שחר שבחבל לכיש וקיבל את הכינוי "הקיבוץ של אימא בן-טולילה".
רבקה בן-טולילה, 1958 / מקור: עיתון מעריב
היא נולדה בראשית המאה העשרים ללונה ויעקב בן-טולילה בעיר תטואן (Tetuán), אז בירת מרוקו הספרדית. כשבגרה נישאה לרפאל בן-טולילה (לשניהם היה אותו שם משפחה). ב-1930 עברו לעיר איפני. הוא היה סוחר, ונולדו להם חמישה בנים: יעקב, עמרם, משה, שמואל וחלפון. ב-1936, כשהיא היתה בהריון, פרצה מלחמת האזרחים בספרד. רפאל נעצר בחשד לסחר עם האויב, עונה ונידון למוות. כחצי שנה אחרי כן נולד בנה השישי שנקרא על שם אביו. להמשיך לקרוא
הפעילות הציבורית של השגרירה, השרה וחברת הכנסת אורה נמיר החלה מאחורי הקלעים, במקצוע ובמרחב השמורים באופן מסורתי לנשים. בדף עליה באתר הכנסת תחת הסעיף מקצוע כתוב: "מנהלת משרד", ומשמעו של דבר, במהלך השנים, היה בין היתר בתפקידיה בתור מזכירת הקונסול הכללי בקונסוליה הישראלית בניו יורק, פקידה ואחר כך קצינה בחיל הנשים של צה"ל, מנהלת המשרד שהיה אחראי הבנייה של משכן הכנסת ובעבודתה כקצרנית בימי כהונתו של מרדכי נמיר כראש עיריית תל אביב.
לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד.
דבורה נצר 1989-1897 / ישראל נגלית לעין
היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות. להמשיך לקרוא