ארכיון הקטגוריה: מחזירות נשים להיסטוריה

האישה הראשונה שחיברה רומן עברי

פוסט אורחת מאת מיכל פרם כהן

את ספרות ההשכלה והתחייה אהבתי מצעירותי, אך תמיד הצטערתי על היעדרן של סופרות בקרב חבורתם של אברהם מאפו, פרץ סמולנסקין, יהודה לייב גורדון (יל"ג) ושאר הסופרים ששמותיהם מתנוססים על שלטי רחובות בתל אביב. סיפוריה של דבורה בארון, הנושאת בתואר "הסופרת העברית הראשונה", לא משכו את לבי בגלל גלותיותן וקורבניותן של הנשים המתוארות בהם. גם סיפור חייה הרתיע אותי. התמקדותה בעבר הגלותי למרות מגוריה בארץ, הסתגרותה בביתה והעובדה שלא יצאה לחגוג בכ"ט בנובמבר עם אנשי היישוב. חיפשתי גיבורות חזקות ועצמאיות וסופרת שתוכל להוות מקור השראה לתחייה הלאומית, כזו שספרות ההשכלה והתחייה הייתה חלק בלתי נפרד ממנה.

היעדרן של סופרות עבריות מעוררות השראה מספרות ההשכלה והתחייה – הספרות שנוצרה במזרח אירופה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – הייתה אחת הסיבות שבחרתי ללמוד ספרות אנגלית ואמריקנית, התחום בו יכולתי להתעמק ברומנים של ג'יין אוסטין, שרלוט ברונטה וג'ורג' אליוט (שם העט של מרי אן אוונס). חלפו שנים, ובעת שלימדתי עברית באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית שמעתי הרצאת אורחת של פרופ' טובה כהן שנושאה הפתיע אותי: כתיבתן של נשים בעברית במאה ה-19. בהרצאה התוודעתי לראשונה לקיומה של שרה פייגה פונר לבית מיינקין, האישה הראשונה שפרסמה רומן עברי ("אהבת ישרים", וילנה 1881), סיפור ילדים עברי ("דרך ילדים", וינה 1886), נובלה היסטורית ("בגד בוגדים", ורשה 1891) וקובץ זיכרונות עברי ("מזכרונות ימי ילדותי או מראה העיר דווינסק", ורשה 1903), הכול תחת שמה האמיתי.

להמשיך לקרוא

עזבי שטויות, אתן הרי לא לחמתן

כשניוטה הלפרין רצתה להתגייס ל"הגנה" שאלו אותה אם היא יודעת לבשל ואם למדה עזרה ראשונה. היא הייתה אז כבת 19. היעדר כישורים בשני תחומים אלה פסל אותה על הסף. זה היה אופייני: מקומן של נשים במחתרות נתחם בגבולות המגדר והן יועדו לתפקידי שירות, טיפול וסיעוד.

ניוטה (חנה) הלפרין שהייתה מפקדת בהגנה, אחת הנשים הבכירות בארגון זה

 השתתפותן לא הייתה מובנת מאליה וגם מבחינה מספרית הן היו מיעוט. בסופו של דבר, אלה היו המאפיינים העיקריים של חברות הגדוד עליו פיקדה מאז 1941. אך לה מעולם לא היה ספק: גם תפקידים שלא בהכרח נקשרו לפעולות נועזות והתקיימו מאחורי הקלעים הם בעלי חשיבות. גם אלה, אמרה, נחשבים תפקידי לחימה. להמשיך לקרוא

הנופלת *השנייה* של יחידה 8200

ציונה חיון נהרגה בירושלים ב-11 בספטמבר 1948. למעלה מחמישים שנה עברו עד שהכירו בה בחיל המודיעין כמי שנפלה כחלל בשירות קהיליית המודיעין. 

בכך הייתה לראשונה מקרב הנופלים והנופלות בחוליית ההאזנה ל"שירות פענוח נסתרות" (שפ"ן), לימים יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין שמוכרת היום בתור 8200. להמשיך לקרוא

זו לא את, זה הפלמ"ח

אחרי כשנתיים בפלמ"ח הגיעה יעל תמרין טבנקין למסקנה שזה כבר לא זה. היא שירתה בגדוד השני, הייתה מ"כית ומד"סית וגם לקחה חלק בפעולות. אך חזרה והרגישה  ש"הייתי על יד האירועים. כשהחבר'ה היו חוזרים מפעולה וצריך היה להטמין את הנשקים בסליקים, תמיד הייתי שותפה לניקוי הנשק, להטמנת הנשק. לא לקחו בגדוד שלנו בחורות לפעילות ממש. הבנות התאמנו אז הרבה פחות". 

יעל תמרין טבנקין / אתר מוזיאון הפלמ"ח

השנה הייתה 1946. סיפורה בפלמ"ח כפי שהיא השמיעה אותו בשיח של חברות ממרחק הזמן ושמור בארכיון מוזיאון הפלמ"ח, מלמד שהיה אופייני לשירותן של נשים בפלמ"ח בכלל, ודאי במלחמת העצמאות. להמשיך לקרוא

פה נטמנה אחות

שולמית קנטור, שהייתה מחלוצות האחיות ומקצוע הסיעוד בארץ, נולדה בביירות בשם פרידה ידיד הלוי, בתם של אהרן, איש ציבור, וג'מילה לבית אבולעפיה. סבא שלה היה החכם באשי של ביירות. אחרי שאביה נפטר, אמה גידלה את הבנים והבנות הקטנים לבדה: "דאגתה הגדולה", כך סופר אחרי מותה, "היתה בעיקר לתת חינוך מתאים לילדיה אשר להם התמסרה בכל נפשה ומאודה". 

שולמית קנטור 1979-1894

פרידה, היא שולמית, הייתה לאחות ומראשונות מערכת הבריאות במדינת ישראל. אחד הבנים, עמנואל ידיד הלוי, היה לשופט בישראל. להמשיך לקרוא

דודה אלזה

פוסט אורחת מאת אילה אבנת

אילה אבנתאני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".

שולחן האוכל אצלנו היה ידוע, לבני ובנות המשפחה ואורחיה, כמוקד לסיפורים על תקומה, ציונות וגילויי פטריוטיות. עם חלוף השנים למדתי כי אלזה, אחת מארבע אחיות, הגיעה לארץ ישראל בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובכך הייתה האחרונה מן המשפחה המורחבת שעלתה מפולין. להמשיך לקרוא

אישה יחידה בממשלת אחדות

הממשלה ה-21 והממשלה ה-22 של ישראל היו ממשלות אחדות: שמעון פרס ויצחק שמיר כיהנו כראש ממשלה ברוטציה. בזו הראשונה, ממשלת פרס, היו 25 שרים, כולם גברים. השנייה, ממשלת שמיר, מנתה 24 שרים ושרה אחת, שושנה ארבלי אלמוזלינו, בתפקיד שרת הבריאות. 

שושנה ארבלי אלמוזלינו

שרת הבריאות שושנה ארבלי אלמוזלינו / ראובן קסטרו

הייתה זו הפעם השנייה בה מילאה אישה תפקיד של שר בממשלת ישראל שכלל אחריות על משרד. כמו גולדה מאיר בשעתה, ארבלי אלמוזלינו הייתה האישה היחידה בממשלה. להמשיך לקרוא

הקיבוץ של אמא בן טולילה

כשביקשו שניים מששת הבנים שלה להצטרף לקיבוץ, החליטה אמם שזה לא רעיון טוב. "פה בקיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד", הסבירה להם. "אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים". המטרה היתה הקמה של חווה משפחתית גדולה. זה היה ככל הנראה הרגע בו נוצר קיבוץ מסוג חדש, שעלה על הקרקע בקצה מושב שחר שבחבל לכיש וקיבל את הכינוי "הקיבוץ של אימא בן-טולילה".

תמונה של רבקה בן-טולילה משנת 1958 שפורסמה בעיתון מעריב

רבקה בן-טולילה, 1958 / מקור: עיתון מעריב

היא נולדה בראשית המאה העשרים ללונה ויעקב בן-טולילה בעיר תטואן (Tetuán), אז בירת מרוקו הספרדית. כשבגרה נישאה לרפאל בן-טולילה (לשניהם היה אותו שם משפחה). ב-1930 עברו לעיר איפני. הוא היה סוחר, ונולדו להם חמישה בנים: יעקב, עמרם, משה, שמואל וחלפון. ב-1936, כשהיא היתה בהריון, פרצה מלחמת האזרחים בספרד. רפאל נעצר בחשד לסחר עם האויב, עונה ונידון למוות. כחצי שנה אחרי כן נולד בנה השישי שנקרא על שם אביו. להמשיך לקרוא

נשיאה ליום אחד

לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד. 

דבורה נצר שהייתה חברת כנסת מטעם סיעת מפא"י ובמשך יום אחד גם כיהנה בתור נשיאת מדינת ישראל

דבורה נצר 1989-1897 / ישראל נגלית לעין

היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות. להמשיך לקרוא

בתינו הומים מתינוקות

תולדות חייה ופועלה של עדה יגורי, מחנכת ומראשונות קיבוץ יגור, מלמדים שהיא היתה בעצם "האימא של החינוך המשותף". על רקע אורחות החיים בקיבוצים, שמי שגדלו בעיר מזהות קודם כל בתור לינה משותפת, יש בזה סתירה: הרי מדובר על חינוך משותף, ולא על חינוך בחיק המשפחה הגרעינית. 

עדה יגורי מקיבוץ יגור שהייתה מחנכת, אחת הדמויות המרכזיות בתנעוה הקיבוצית בנושא של החינוך המשותף. היא היתה המטפלת והגננת הראשונה במשק והקימה את חברת הילדים הראשונה בקיבוץ. היתה אמא של אסף יגורי

עדה יגורי 1966-1903

כתביה, שאוגדו בקובץ "צרור לעדה" וראה אור במלאת ארבע שנים למותה, מהדהדים את הסתירה הזו, וחושפים גם משהו על הבית בו גדלה, לא כל שכן על אימה שלה, שהיתה דמות דומיננטית. להמשיך לקרוא