ציונה חיון נהרגה בירושלים ב-11 בספטמבר 1948. למעלה מחמישים שנה עברו עד שהכירו בה בחיל המודיעין כמי שנפלה כחלל בשירות קהיליית המודיעין.
בכך הייתה לראשונה מקרב הנופלים והנופלות בחוליית ההאזנה ל"שירות פענוח נסתרות" (שפ"ן), לימים יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין שמוכרת היום בתור 8200. להמשיך לקרוא
אחרי כשנתיים בפלמ"ח הגיעה יעל תמרין טבנקין למסקנה שזה כבר לא זה. היא שירתה בגדוד השני, הייתה מ"כית ומד"סית וגם לקחה חלק בפעולות. אך חזרה והרגישה ש"הייתי על יד האירועים. כשהחבר'ה היו חוזרים מפעולה וצריך היה להטמין את הנשקים בסליקים, תמיד הייתי שותפה לניקוי הנשק, להטמנת הנשק. לא לקחו בגדוד שלנו בחורות לפעילות ממש. הבנות התאמנו אז הרבה פחות".
יעל תמרין טבנקין / אתר מוזיאון הפלמ"ח
השנה הייתה 1946. סיפורה בפלמ"ח כפי שהיא השמיעה אותו בשיח של חברות ממרחק הזמן ושמור בארכיון מוזיאון הפלמ"ח, מלמד שהיה אופייני לשירותן של נשים בפלמ"ח בכלל, ודאי במלחמת העצמאות. להמשיך לקרוא
שולמית קנטור, שהייתה מחלוצות האחיות ומקצוע הסיעוד בארץ, נולדה בביירות בשם פרידה ידיד הלוי, בתם של אהרן, איש ציבור, וג'מילה לבית אבולעפיה. סבא שלה היה החכם באשי של ביירות. אחרי שאביה נפטר, אמה גידלה את הבנים והבנות הקטנים לבדה: "דאגתה הגדולה", כך סופר אחרי מותה, "היתה בעיקר לתת חינוך מתאים לילדיה אשר להם התמסרה בכל נפשה ומאודה".
שולמית קנטור 1979-1894
פרידה, היא שולמית, הייתה לאחות ומראשונות מערכת הבריאות במדינת ישראל. אחד הבנים, עמנואל ידיד הלוי, היה לשופט בישראל. להמשיך לקרוא
כשאמרו לטרקטוריסטית יפה ברוידא שאין סיכוי שתמצא עבודה במקצוע, היא, כך סופר, נשכבה על יד הטרקטור ונשבעה לא לזוז.
יפה ברוידא / דבר הפועלת
כשבקיבוץ גבעת חיים החליטו לא לאפשר לה לנהוג בטרקטור, היא הייתה לטרקטוריסטית עצמאית. אך גם מחוץ למשק היה עליה לחרוש בשדה בור, הפעם תודעתי: לא רצו לקבל אותה לעבודה. בתירוצים שונים שיישמעו מוכרים לנשים רבות שבחרו במקצוע שנחשב למקצוע של גברים. להמשיך לקרוא
פורסם בעיתון הארץ
הפעם, בנימין נתניהו אמר אמת. כשהשרה מירב כהן שאלה אותו למה אפילו אישה אחת לא נמנית עם "קבינט הקורונה" שהציע להקים, הוא אמר לה שכרגע יש דברים יותר חשובים על סדר היום של מדינת ישראל. היא לא משעממת אותו; פשוט זה המצב, וזה לא הזמן לשנות.
חברת הכנסת בבה אידלסון בהצבעה בכנסת (1961) / פריץ כהן לע"מ
מה כהן ועמיתותיה בכנסת ובממשלה יכולות לעשות בתגובה לאמירה כזאת? ההיסטוריה של נשים בכנסת מלמדת שעומדות בפניהן אפשרויות שונות. הנה כמה מהן: להמשיך לקרוא
בשיעור האחרון של הסמינריון בנושא ניצולות השואה בישראל בתכנית לתואר השני במדעי הרוח בסמינר הקיבוצים קראנו את רשימתה של הסופרת, העיתונאית והמתרגמת רות בונדי, "ניצול השואה האחרון". ברשימה זו, שפורסמה בספרה "נחמות קטנות" (הוצאת גוונים 2003), הציגה בונדי את השקפת עולמה כניצולת השואה בישראל באמצעות מונולוג עתידני מפיו של ניצול שואה בשנת 2022. כדרכו של שיעור אחרון לשנת לימודים, על סדר היום עמדו סיכום הקורס, קשירת קצוות וגם פתיחתן מחדש. כמו כלל השיעורים מאז השבוע השני לסמסטר ב', גם שיעור זה התנהל ב"זום".
רות בונדי ב-1969 / אוסף דן הדני הספרייה הלאומית
זה לא היה הטקסט הראשון מאת בונדי שקראנו בכיתה. להמשיך לקרוא
הרשימה בביטאון צעירי לח"י העלתה על נס את לאה פריזנט, שנהרגה ב-25 ביולי 1948 בירושלים, והיא בת 18 וחצי. "אחת היתה אריאלה, מיוחדת מכולן, ועל כן ידענוה כ'נערה' בשורותינו", נכתב, "כך הייתה ידועה גם "בקרב חיילי 'ההגנה' שהכירו אותה". הבחירה לכנות את פריזנט "נערה" נגעה לא רק לגיל הצעיר שלה. הייתה לכך גם משמעות ערכית חזקה. הנערה, צעירה לוחמת, הייתה נכונה להקריב את חייה למען הגנת הארץ, בדיוק כמו הנער, עליהם כתב נתן אלתרמן בשיר קאנוני.
לאה (אריאלה) פריזנט 1948-1930
ההדהוד ל"מגש הכסף" הפלמ"חניקי בהספד על לוחמת ב"שוּרָה", ממנה משחרר רק המוות, מלמד גם הוא כיצד המשותף בינה לבין צעירות חברות מחתרת באשר היא, היה רב על השונה. להמשיך לקרוא
פוסט אורחת מאת אילה אבנת
אני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".
שולחן האוכל אצלנו היה ידוע, לבני ובנות המשפחה ואורחיה, כמוקד לסיפורים על תקומה, ציונות וגילויי פטריוטיות. עם חלוף השנים למדתי כי אלזה, אחת מארבע אחיות, הגיעה לארץ ישראל בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובכך הייתה האחרונה מן המשפחה המורחבת שעלתה מפולין. להמשיך לקרוא
פוסט אורח מאת גיא פולת
סבתא שלי היתה "פמיניסטית מהבטן". למרות שהיא עצמה לא יודעת קרוא וכתוב ומעולם לא למדה בבית ספר, זה לא מנע ממנה להודיע לסבא שלי כשהגיעו לארץ שכאן בארץ גם הבנות הקטנות שלה יזכו להשכלה, כי כאן זה אפשרי. וכשאני אומרת השכלה, אני לא מתכוונת "התעקשה שילמדו קרוא וכתוב". לא. היא עודדה אותן ללכת לאוניברסיטה ולרכוש השכלה אקדמית. היום אחת מהן היא רופאה והשנייה ד"ר למיקרוביולוגיה. מנגד, את אבא שלי היא לימדה לבשל ועד היום הוא הבשלן בבית.
סבתא שלי, ז'ולייט, נולדה בצד השני של העולם – בבגדד, אבל לא ברור באיזה שנה בדיוק, כי אז לא נהגו לרשום את שנת הלידה של הבנות. ההנחה המקובלת היא שנולדה ב-1930, ובחג השבועות האחרון חגגנו לה 90. בבית הספר היא היתה רק כמה שבועות בכיתה א', ואז נשרה. כשהיתה בת 13 או 14 חוּתנה בניגוד לרצונה עם בן דוד שהיה בן 25 כשהתחתנו. כבר בגיל 14 או 15 הביאה לעולם את ילדהּ הראשון, ראשון מבין שבעה ילדים. להמשיך לקרוא
רחל שלון הייתה אישה פורצת דרך, בראשית הקריירה שלה אף יחידה במינה, ונחשבת למהנדסת הראשונה ביישוב העברי בפלשתינה-א"י. במקצועה הייתה מהנדסת בניין, בטכניון הקימה את התחנה לחקר הבנייה ועמדה בראשה.
רחל שלון עם סטודנטים בטכניון, 1937 / זולטן קלוגר, לע"מ
היא האישה הראשונה בטכניון שהגיעה לדרגת פרופסור, ובמשך השנים כיהנה בין היתר כרקטור. אף שהייתה חלוצה בתחום זה, וכן באקדמיה, ההנצחה שלה, וליתר דיוק: היעדרה, רחוקה מלשקף זאת. להמשיך לקרוא