כשניוטה הלפרין רצתה להתגייס ל"הגנה" שאלו אותה אם היא יודעת לבשל ואם למדה עזרה ראשונה. היא הייתה אז כבת 19. היעדר כישורים בשני תחומים אלה פסל אותה על הסף. זה היה אופייני: מקומן של נשים במחתרות נתחם בגבולות המגדר והן יועדו לתפקידי שירות, טיפול וסיעוד.
השתתפותן לא הייתה מובנת מאליה וגם מבחינה מספרית הן היו מיעוט. בסופו של דבר, אלה היו המאפיינים העיקריים של חברות הגדוד עליו פיקדה מאז 1941. אך לה מעולם לא היה ספק: גם תפקידים שלא בהכרח נקשרו לפעולות נועזות והתקיימו מאחורי הקלעים הם בעלי חשיבות. גם אלה, אמרה, נחשבים תפקידי לחימה. להמשיך לקרוא
אני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".
סבתא שלי היתה "פמיניסטית מהבטן". למרות שהיא עצמה לא יודעת קרוא וכתוב ומעולם לא למדה בבית ספר, זה לא מנע ממנה להודיע לסבא שלי כשהגיעו לארץ שכאן בארץ גם הבנות הקטנות שלה יזכו להשכלה, כי כאן זה אפשרי. וכשאני אומרת השכלה, אני לא מתכוונת "התעקשה שילמדו קרוא וכתוב". לא. היא עודדה