חוי לויצקי, מקלענית וחובשת, נודעה בקרב חברי וחברות פלמ"ח ובמורשתו בתור לוחמת שהייתה נחושה למלא כל משימה. במלחמת העצמאות, לנוכח ההוראה של הפיקוד לא לאפשר לנשים ללחום בקו הראשון, החליטה שהיא מסרבת. איציק אשכנזי, המ"מ שלה, סיפר שהיא אמרה לו: "דבר אחד תדע לך, אם אתה לא ממשיך להוציא אותי, אני מתאבדת, ממש מתאבדת".
חוי (חוה) לויצקי / אתר מוזיאון הפלמ"ח
היא נהרגה ביום שישי, 7 בינואר 1949, בזמן שטיפלה בפצוע. להמשיך לקרוא
על נעה ארבר סיפרה לי לראשונה הטייסת רִנה לוינסון, כששוחחנו על נשים בקורס טיס בחיל האוויר הישראלי בשנים הראשונות למדינה. ארבר נודעה בתור מעצבת אופנה, היא הייתה חלוצת אופנה בארץ, במשך שנים הייתה עיתונאית בתחום זה ומרצה במכללת שנקר. פרט פחות ידוע בביוגרפיה שלה היה עברה בחיל האוויר, שהיה קצר אך משמעותי: היא הייתה חניכה בקורס טיס מס' 16.
פרח הטיס נעה ארבר / באדיבותה
אחרי שסיימה את שלב "המכין", בו צוינה לשבח, היא הודחה. להמשיך לקרוא
פורסם בעיתון הארץ
בנובמבר 1968 אשה היתה לנשיאת מדינת ישראל ליום אחד. היעדרם מהארץ של הנשיא השלישי, זלמן שזר, ושל יו"ר הכנסת, קדיש לוז, הפכו את ח"כ דבורה נצר, אז סגנית יו"ר הכנסת, באופן רשמי לנשיאה. במפא"י חשבו שזה קוריוז נחמד: "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת־מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", כך דווח בעיתון "דבר".
רבקה גובר, מושב נהורה 1959 / לע"מ
זה מסמל את מעמד האשה במדינת ישראל: אם בתפקיד רם מעלה, אז במילוי מקום ובזמן קצוב, במקרה זה – 24 שעות. כמעט 40 שנה אחר כך, שוב נקלעה אשה לתפקיד נשיאת המדינה: היתה זו ח"כ דליה איציק, אז יו"ר הכנסת, במהלך פרשת עבריין המין משה קצב. גם זה היה כתחליף ולזמן מוגבל. להמשיך לקרוא
בלילה בין השלושה לארבעה בדצמבר 1942 התקרבו שתי משאיות לגבול בין נורבגיה לשבדיה. זה היה נר ראשון של חנוכה תש"ג. למראית עין, נטענו שתי המשאיות בתפוחי אדמה. בפועל, תחת יריעות הברזנט ישבו ארבעים איש ואישה וכן ילדים. סמוך לגבול המשאיות עצרו. הנוסעים והנוסעות ירדו ועשו את יתרת הדרך ברגל.
הנרייטה סמואל בעדותה במשפט אייכמן, 1961
הקור היה עז ביותר, חורף בצפון אירופה. בין החוצים את הגבול היו הנרייטה סמואל, הרבנית של קהילת יהודי נורבגיה, ושלושת ילדיה, הגדול היה אז בן עשר. להמשיך לקרוא
באוקטובר 1974 בא העיתונאי יוסי ביילין לראיין את ד"ר מרים שפירא. אותה שנה היא נמנתה עם הזוכים ב"אות מתנדב השנה" שהעניק נשיא המדינה דאז, פרופ' אפרים קציר. הטלפון בבית ברמת-אביב לא הפסיק לצלצל. ככה זה כשמגיעים לגיל 86 ועדיין יש כל כך הרבה עבודה. את האות קיבלה שפירא על פעילות התנדבותית מזה חמישים שנה. עם פעילות זו נמנית היוזמה להקמת ארגון "יד לבנים" בחורף 1948, ארבעה חודשים לאחר נפילת בנה, בני שפירא.
ד"ר מרים שפירא 1979-1890
היא נולדה בעשרים בינואר 1890, למדה בגימנסיה בצאריצין, לימים סטלינגרד ואחרי כן וולוגרד, והצטיינה בלימודיה. בת 23 נישאה לאריה שפירא והם גרו בביאליסטוק. כעבור שנה נולד בנם היחיד. חודש אחרי כן פרצה מלחמת העולם הראשונה. להמשיך לקרוא
פוסט אורחת מאת מיכל פרם כהן
את ספרות ההשכלה והתחייה אהבתי מצעירותי, אך תמיד הצטערתי על היעדרן של סופרות בקרב חבורתם של אברהם מאפו, פרץ סמולנסקין, יהודה לייב גורדון (יל"ג) ושאר הסופרים ששמותיהם מתנוססים על שלטי רחובות בתל אביב. סיפוריה של דבורה בארון, הנושאת בתואר "הסופרת העברית הראשונה", לא משכו את לבי בגלל גלותיותן וקורבניותן של הנשים המתוארות בהם. גם סיפור חייה הרתיע אותי. התמקדותה בעבר הגלותי למרות מגוריה בארץ, הסתגרותה בביתה והעובדה שלא יצאה לחגוג בכ"ט בנובמבר עם אנשי היישוב. חיפשתי גיבורות חזקות ועצמאיות וסופרת שתוכל להוות מקור השראה לתחייה הלאומית, כזו שספרות ההשכלה והתחייה הייתה חלק בלתי נפרד ממנה.
היעדרן של סופרות עבריות מעוררות השראה מספרות ההשכלה והתחייה – הספרות שנוצרה במזרח אירופה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – הייתה אחת הסיבות שבחרתי ללמוד ספרות אנגלית ואמריקנית, התחום בו יכולתי להתעמק ברומנים של ג'יין אוסטין, שרלוט ברונטה וג'ורג' אליוט (שם העט של מרי אן אוונס). חלפו שנים, ובעת שלימדתי עברית באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית שמעתי הרצאת אורחת של פרופ' טובה כהן שנושאה הפתיע אותי: כתיבתן של נשים בעברית במאה ה-19. בהרצאה התוודעתי לראשונה לקיומה של שרה פייגה פונר לבית מיינקין, האישה הראשונה שפרסמה רומן עברי ("אהבת ישרים", וילנה 1881), סיפור ילדים עברי ("דרך ילדים", וינה 1886), נובלה היסטורית ("בגד בוגדים", ורשה 1891) וקובץ זיכרונות עברי ("מזכרונות ימי ילדותי או מראה העיר דווינסק", ורשה 1903), הכול תחת שמה האמיתי.
בתחילת 1975 אישרה ועדת הכנסת הטבות לח"כים בתחום הבריאות. לאישור ההטבה קדם ויכוח, חבר הכנסת יוסי שריד התנגד. דיון סוער התקיים בהנהלת סיעת "המערך". ח"כ שושנה ארבלי אלמוזלינו טענה שצריך להשוות את הטבות הח"כים לאלו שכבר קיבלו שופטים ודיינים. ח"כ חייקה גרוסמן אמרה כי מי שטוען שחבר כנסת לא צריך לעמוד בתור כמו כל אחד ואחת הוא טיפש.
הדיונים עוררו הד וסוקרו בעיתונות. לקורא "דבר" מרדכי מלמד מגבעתיים זה הזכיר את גינוניה של צפורה שרת, שהייתה ידועה לציבור בעיקר בתור אשת ראש הממשלה השני ואשת שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.
כשניוטה הלפרין רצתה להתגייס ל"הגנה" שאלו אותה אם היא יודעת לבשל ואם למדה עזרה ראשונה. היא הייתה אז כבת 19. היעדר כישורים בשני תחומים אלה פסל אותה על הסף. זה היה אופייני: מקומן של נשים במחתרות נתחם בגבולות המגדר והן יועדו לתפקידי שירות, טיפול וסיעוד.
השתתפותן לא הייתה מובנת מאליה וגם מבחינה מספרית הן היו מיעוט. בסופו של דבר, אלה היו המאפיינים העיקריים של חברות הגדוד עליו פיקדה מאז 1941. אך לה מעולם לא היה ספק: גם תפקידים שלא בהכרח נקשרו לפעולות נועזות והתקיימו מאחורי הקלעים הם בעלי חשיבות. גם אלה, אמרה, נחשבים תפקידי לחימה. להמשיך לקרוא
ציונה חיון נהרגה בירושלים ב-11 בספטמבר 1948. למעלה מחמישים שנה עברו עד שהכירו בה בחיל המודיעין כמי שנפלה כחלל בשירות קהיליית המודיעין.
בכך הייתה לראשונה מקרב הנופלים והנופלות בחוליית ההאזנה ל"שירות פענוח נסתרות" (שפ"ן), לימים יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין שמוכרת היום בתור 8200. להמשיך לקרוא
אחרי כשנתיים בפלמ"ח הגיעה יעל תמרין טבנקין למסקנה שזה כבר לא זה. היא שירתה בגדוד השני, הייתה מ"כית ומד"סית וגם לקחה חלק בפעולות. אך חזרה והרגישה ש"הייתי על יד האירועים. כשהחבר'ה היו חוזרים מפעולה וצריך היה להטמין את הנשקים בסליקים, תמיד הייתי שותפה לניקוי הנשק, להטמנת הנשק. לא לקחו בגדוד שלנו בחורות לפעילות ממש. הבנות התאמנו אז הרבה פחות".
יעל תמרין טבנקין / אתר מוזיאון הפלמ"ח
השנה הייתה 1946. סיפורה בפלמ"ח כפי שהיא השמיעה אותו בשיח של חברות ממרחק הזמן ושמור בארכיון מוזיאון הפלמ"ח, מלמד שהיה אופייני לשירותן של נשים בפלמ"ח בכלל, ודאי במלחמת העצמאות. להמשיך לקרוא