ארכיון פוסטים מאת: Sharon Geva

למה אני מסרבת לקרוא למירי רגב "בהמה"?

פוסט אורחת מאת נועה כהנא

גילוי נאות: אני לא מחבבת את מירי רגב. בעיניי, מינויה לשרת התרבות הוא חולייה מצערת בחלוקת התיקים השערורייתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אינספור שרים ואינספור תפקידים, רובם מצטיירים כתיקים ריקים. כמו כן, מירי רגב עצמה היא אמנם שאפתנית, חרוצה ודעתנית, אך לדעתי, פוליטיקאית שמחזיקה בעמדות בעלות אופי גזעני, אנטי פלורליסטי ותפיסה מעוותת למדי של חופש הביטוי ועקרונות הדמוקרטיה, לא צריכה להיות שרה.אם נסתכל על עמדותיה של מירי רגב, לכאורה במנותק מהפרסונה הציבורית שלה, נמצא שאין הבדל מהותי בינה לבין שרים אחרים בממשלה הנוכחית. אנשים שאפתניים וחרוצים, קיצוניים יותר או פחות, כדוגמת שר החינוך נפתלי בנט, שאף הוא שואף לעצב את ההון התרבותי של מדינת ישראל (מנקודת מבט הצרה כמובן). עם זאת, נפתלי בנט ודומיו מעולם לא חוו במסגרת תפקידם, וכנראה גם לא יחוו, דה-הומניזציה בסדר גודל כפי שחווה עכשיו מירי רגב. להמשיך לקרוא

ואם את נוסעת

פורסם במוסף ספרים של הארץ

ספר הנוער "מִספר" מאת זהבה קור (הוצאת ידיעות ספרים, סדרת פרוזה עשרה) עוסק בנושאים אקטואליים בחברה הישראלית: תודעת השואה, היעלמו ההדרגתי של הדור הראשון, היחסים בין הדור השני להוריו, הפרקטיקה של זכרון השואה בדור השלישי, שחיקת הסמכות ההורית, אתגר הסבאות והסבתאות ומעמד אזרחים ותיקים. 

זוהי דרמה משפחתית המתרחשת לקראת יציאתה של הבת והנכדה למסע לפולין לנוכח החלטתה של הסבתא, יוצאת הונגריה ניצולת אושוויץ, אישה דומיננטית ומרשימה, להצטרף אליה.

להמשיך לקרוא

ההיסטוריה כתרופת-נגד לזיכרון של אסון

פורסם במוסף ספרים של הארץ

ההיסטוריון שמואל ד' קאסוב בחר, ובצדק, לפתוח את ספרו, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש של ארכיון עונג-שבת" (הוצאת יד ושם וכנרת, זמורה-ביתן, דביר), על ד"ר עמנואל רינגלבלום ועל הארכיון היהודי המחתרתי הגדול ביותר בפולין במלחמת העולם השנייה בתיאור גילויו במעמקים של חורבות הגטו. זה סיפור מסעיר: מעטים מקרב חבורת "עונג-שבת" היו שותפים לסוד מקום קבורתם של כדי החלב בהם הוטמנו המסמכים, ומעטים מאוד נשארו בחיים. עבודת החפירה הזהירה, שהיו שותפים לה יהודים ופולנים, היתה מאתגרת ומסוכנת. היה בה ממד סמלי: מעין חפירה בקבר, אך לא כדי למצוא בני אדם מתים אלא דפים שמתעדים חיים. קאסוב מספר, שרחל אוירבך, מאנשי "עונג שבת" המעטים שנשארו בחיים, השוותה את צוות החיפוש למשלחת ארכיאולוגית שהעלתה שמצאה מטמונים.

הרש ואסר ורחל אוירבך עם גילוי חלק מארכיון "עונג שבת" 1946 / בית לוחמי הגטאות

קאסוב בחר להתחיל את ספרו בתיאור מאורע שמבחינה כרונולוגית יכול היה להיות הפרק האחרון בתולדות מפעלו הגדול של רינגלבלום. מטרת הספר לברר מי היה רינגלבלום וכיצד הכתיבו אישיותו ואמונותיו את ההתפתחות של ארכיון "עונג-שבת" (שקיבל את שמו מפני שראשיו נהגו לקיים את פגישותיהם בימי שבת אחרי הצהריים) על רקע הנסיבות המשתנות במציאות חייהם של היהודים שם.  להמשיך לקרוא

טלאי צהוב בחצר בית הספר

פורסם בעיתון הארץ

כמו בכל שנה, גם השנה עורכים תלמידי כיתה גבוהה בבית הספר היסודי הממלכתי שבו לומד הבן שלנו, את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כמו בכל שנה הטקס יתקיים בחצר בית הספר, וכמו בכל שנה יעמדו על הבימה התלמידים שיופקדו על התוכנית: קטעי קריאה, שירה, מחול או דרמה. על מרצפות מגרש המשחקים יישבו שאר התלמידים, שיתאמצו להסוות את החשש מהרגע בו תישמע הצפירה, ובתווך יעמדו מנהלת ומורות חמורות סבר. בסיום הטקס יקומו כולם לשירת "התקווה". אבל השנה, בשונה משנים קודמות, מסר לנו הבן, כמעט בן 11, תלמיד כיתה ה', שכיתתו עורכת את הטקס, הודעה ממחנכת הכיתה, לפיה עליו ועל חבריו שיעמדו על הבימה, לבוא לבית הספר בחולצות שחורות, והמורה תענוד לכל אחד ואחת טלאי צהוב.

מדוע הוחלט בבית ספר בישראל 2015, שתלמידים והתלמידות יענדו את אות הקלון שבו סימנו שלטונות גרמנית הנאצית את היהודים לפני יותר משבעים שנה? צריך להניח שהכוונה היתה טובה – הרי סמלים הם פריט חובה בטקסי זיכרון. אך ענידת טלאי צהוב ביום הזיכרון לשואה ולגבורה איננה רק תוספת חסרת טעם לתפאורה הכללית. להמשיך לקרוא

רון וג'ודי

פורסם במוסף ספרים של הארץ

רון בָּר-שֶֶשֶת, בנם הבכור של ד"ר תמימה, בת של פרופסור מ"הדסה", חוקרת מחלת הסרטן שיצאה לשנת שבתון מהאוניברסיטה העברית והשתלמה בבוסטון, ושל שאול, יליד טנג'יר שבמרוקו, מכונאי רכב שמצא בנסיעה הזדמנות להגשמת החלום האמריקני, הוא היפוכה הגמור של ג'ודי פרידלנדר, בתו של ג'ק המיליונר הגרה בבית פאר בנְיוּטוֹן, ונכדתו של סם, שמזדקן לא בכבוד בדורצ'סטר שהפכה לגטו שחור. הוא ישראלי נבוך ונכלם באמריקה, היא יהודייה נחרצת ונחושה, שעושה תמיד מה שהיא רוצה.

זהו סיפור שגם אם אינו מבוסס על סיפור אמיתי הרי שהוא מציאותי מאוד: היפוכם הגמור של ספרי הפנטזיה והמדע הבדיוני. להמשיך לקרוא

ויקיפדיה מדירה לא רק נשים מזרחיות

פורסם בעיתון הארץ

התחרות נושאת הפרסים "נשים יוצרות ערך" לכתיבת ערכים על נשים בויקיפדיה של עמותת ויקימדיה ישראל וארגון ויצ"ו היא דוגמה לפעילות פמיניסטית שביסודה העלאת מודעות למידת חשיבותם של ערכים על נשים באנציקלופדיה החופשית בעברית. מטרותיה להרחיב את הערכים העוסקים בנשים ישראליות ו/או יהודיות בולטות בתחומי עשייה מגוונים, ולהרחיב את מעגל הכותבות והכותבים בוויקיפדיה העברית.

מרים בָּרָץ (אוסטרובסקי) (1889 – 1970) הייתה מראשוני דגניה א' ומייסדת הרפת בקיבוץ. הייתה אשתו של יוסף ברץ.

מרים ברץ ברפת. התמונה מוויקיפדיה, המקור: אלבום קיבוץ דגניה א

הנפקדות של מזרחיות מרשימת הערכים על נשים המוצעת במסגרת התחרות, עליה הצביעה רויטל מדר ("דגל שחור", גלריה, הארץ), אינה צריכה להפתיע. להמשיך לקרוא

מסרגה בגלגלי המטוס

הבחירה באליס מילר להדלקת משואה בחג העצמאות ה-67 שיעמוד השנה בסימן פריצת דרך היא בחירה ראויה, וכך גם ההקפדה של הוועדה לסמלים וטקסים על שוויון בין מספר הנשים שנבחרו השנה להדליק משואה למספר הגברים. בחירות אלו מעוררות בצדק התרוממות רוח בקרב הציבור שמזדהה עם הרעיונות הפמיניסטיים וממלאות גאווה ישראלית גם את לב הציבור שלא. תחושות אלו לא משכיחות את הדרך רצופת הביזיונות שהיה על אליס מילר לשאת כמייצגת הנשים שלא מוכנות לשתוק כשמפלים אותן על בסיס מין, ועוד מפיו של נשיא המדינה ששלח אותה לסרוג גרביים. אך תחושות אלו עלולות לדחוק מהתודעה את הנסיגה שחלה במקומן של נשים בהיסטוריה של שירות האוויר הישראלי, שבראשיתו כנראה לא נמצאו בו מספיק גברים שיחסמו את דרכן למעלה וידחקו את רגלי אלו שכבר המריאו.

הטייסת רחל מרקובסקי-לנדאו 2011-1910

היו בתולדות ישראל טייסות: ידועה זהרה לביטוב, שהונצחה בספר של דבורה עומר כגיבורת סיפור אהבה הירואי ומוקמה בהיכל הגבורה הישראלית לצד צעירות שהקריבו חייהן לטובת העם והגנתו, כמו הצנחנית חנה סנש והמרגלת שרה אהרונסון. אך ראשונה שעלתה על מסלול זה היתה אישה רבת פעלים, שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים וחצי, כחודש לפני שמלאו לה 101 שנה. להמשיך לקרוא

גיבורת השואה גיזי פליישמן

באיזו שנה בדיוק נולדה גיזי פליישמן? מקורות המידע עליה אינם מספקים תשובה אחת. כך או כך, בתקופת השואה היתה אישה אמיצה זו בשנות הארבעים לחייה. מאז ומתמיד עסקה בפעילות ציבורית ענפה: היא ייסדה את הסניף הראשון של ויצ"ו בסלובקיה, היתה חברה בהנהגה המרכזית של הסתדרות ויצ"ו, נציגת התנועה לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בסלובקיה ואחת מהנציגים הציוניים לג'וינט. היא נודעה כבעלת כושר ארגון יוצא דופן, מלאת מרץ ורעיונות, זאת כאשר גילתה אחריות לגורלם של אחרים ומסירות נפש, עד מותה באושוויץ, לשם נשלחה בהוראה מפורשת. היא נרצחה באוקטובר 1944.

בתקופת השואה עמדה גיזי פליישמן בראש קבוצה של גברים. היה זה תפקיד שגם לוחמות בגטאות ובשורות הפרטיזנים מיעטו למלא. מעשי הגבורה שלה בתקופת השואה היו פעולות להצלת יהודים תמורת כסף, זאת באמצעות ניהול משא ומתן עם נושאי משרות בשלטון הגרמני. ב-1940 חוסלו הארגונים והמוסדות היהודיים בסלובקיה והוקם מוסד אחד לייצוג היהודים שנקרא "המרכז היהודי". גיזי פליישמן שימשה שם בין היתר כמנהלת מחלקת ההגירה שטיפלה בקשר עם המגורשים. מחלקה זו היתה מרכז לפעילות של "קבוצת העבודה" שבראשה עמדה. כל חברי קבוצה זו היו גברים. להמשיך לקרוא

נשים בכנסת ה-20: מה השאלה?

אחרי שעבר המועד האחרון להגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית של הכנסת העשרים, אפשר לקבוע שהעניין הרב שהתעורר בנוגע למספר הנשים בקרב המקומות הריאליים ברשימות השונות הוא כשלעצמו הישג בתולדות מעמד האישה במדינת ישראל. במהלך גיבוש הרשימות, אם בבחירות פנימיות ואם בהחלטת יחיד של ראש תנועה או מפלגה, נושא מידת ייצוגן של נשים כנבחרות ציבור עמד על סדר היום הציבורי וזכה למחמאות או עורר מחאות. בתוך כך חזרה ועלתה המודעות לחשיבות של איוש נשים בתפקידי מפתח בכללבהנחה שהתחזיות לפיהן מספר הנשים שיכהנו בכנסת העשרים יהיה הגבוה ביותר בתולדות המדינה, כ-25 אחוז מקרב חברי וחברות הבית, יהיה זה הישג בתולדות המאבק לקידום מעמד האישה במדינת ישראל. אך זה לא יספיק. למה?

ח"כ מרב מיכאלי / פייסבוק

זה לא יספיק לא רק מפני שמספר הנשים בכנסת עדיין יהיה רחוק מחלקנו היחסי בכלל האוכלוסייה. זה לא יספיק, מכיוון שהעיסוק בשאלה "כמה-כמה", כמה נשים יש בסיעה זו או אחרת וכמה גברים יש בה, הוא שטחי וגם מסוכן. להמשיך לקרוא

דיוקן עצמי ואינטימי של חנה סנש

פורסם בהארץ מוסף ספרים

המכתב האחרון שכתבה חנה סנש בחייה הקצרים היה פתק, אותו מצאה קטרינה סנש בכיס הבגד שנמסר לה אחרי שהוצאה בתה להורג. "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך".

חנה סנש, 17 ביולי 1921 – 7 בנובמבר 1944

זהו האחרון בשורה ארוכה של מכתבים, רובם אישיים, שכתבה ושלחה ליקיריה, בעיקר לאמהּ, מאז יוני 1935, כשנפשה בחופשת הקיץ עם חברתה לכיתה והיא כבת ארבע עשרה, ועד שבעה בנובמבר 1944, כשנדונה למוות בבודפשט, והיא כבת עשרים ושלוש. אלה רואים אור לראשונה בעברית בספר את לבדך תביני: מכתבי חנה סנש (הוצאת הקיבוץ המאוחד) במלאת שבעים שנה למותה. להמשיך לקרוא