צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה.
צביה וילדשטיין 2001-1906
על אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב. להמשיך לקרוא
ברשתות החברתיות מסתובב לפעמים צילום של מסמך משנת 1953: זהו מכתב מאת דוד בן-גוריון, שהיה אז ראש הממשלה, לשר האוצר. במסמך כתב בן-גוריון כי הוא מציע להחליף את המילה "בעלי" במילה "אישי", מכיוון ש"במלה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האשה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש".
חסיה דרורי 1976-1899
לא ניכנס עכשיו לשאלה האם השוויון הזה התקיים גם בפועל (הוא לא), שיתופים של המסמך בהקשרים אקטואליים מספקים היתלות באילן גבוה. הנה גם ראש הממשלה אמר. אבל ח"כ חסיה דרורי אמרה את זה קודם. להמשיך לקרוא
גרסה מורחבת של מאמר שפורסם בהארץ
מרים ש"ך היתה מורה לשפות ופעילה ציונית, חברת מערכת "די וולט" (העולם), העיתון שהחל לצאת מאז הקונגרס הציוני הראשון, ומזכירתו של ד"ר תיאודור הרצל. היא נולדה בעיירה וקשנה שבליטא בשנת 1867, בתו של הרב לייבלה ש"ך, שלימד אותה את התפילות ואת האלף בית העברי. "על אף שבעיירה היו 'חדרים' מכל הדרגות, הרי נועדו כולם לבנים ואף לא אחד לבנות. יחידות סגולה היו מלמדים בבית ראשית דעת; האחרות לא קיבלו גם פירורים אלה", סיפרה. כשהיתה בת ארבע אביה מת.
מרים ש"ך 1956-1867
אמה השאירה את החדר בו נהג האב ללמוד כפי שהיה. בחדר זה "הייתי מבלה את שעות ילדותי היקרות ביותר", כתבה. היא דפדפה בספרים ואט-אט חיברה את האותיות. "ללמוד את הקריאה בתנאים אלה היה מעין משחק ילדים ממש". בעבורה, לימוד קריאה זה היה אחת משתי נקודות המפנה בחייה. נקודת המפנה השנייה היתה הקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים באוגוסט 1897 בבאזל שבשוויץ. להמשיך לקרוא
פוסט אורחת מאת עדיה קלין
פגשתי את דורקה בשנת 1994, כאר התחלתי להדריך במרכז הלימודי בבית לוחמי הגטאות. דורקה היתה אם הבית. צנועה, חכמה, אוהבת אדם. נפשי נקשרה בנפשה אף יותר משנודע לי שאבי, דוד קרקאור ז"ל, והיא נולדו באותה העיר ועבדו באותו בית החרושת לתחמושת, הצמוד לעירם, צ'נסטוכובה. החלטתי לכתוב עליה בין השאר בשל ההבנה העמוקה בחשיבותו של החינוך והאופן המלא והעמוק בו האישה המיוחדת הזאת יישמה זאת כל חייה. במקום לשקוע באבלה לאחר השואה, התגייסה כולה לחינוך והמשיכה בכך כל חייה. דורקה ראויה שסיפור חייה יהיה מוכר ומונצח בין שאר המחנכים והמחנכות מן התקופה הקשה ההיא. להמשיך לקרוא
פורסם בעיתון הארץ
"מוטב לחלק את החופש לשְנַים – 5 חודשי לִמודים וחודש חופש"; "צריך לארגן בבתי הספר מועדונים בהם תהיה לילדים יד חופשית ויקבלו גם הדרכה"; "צריך לחסל את החופש לגמרי!". אלו כמה הצעות של אמהות מתל אביב שנשבר להן מהחופש הגדול. הן הסבירו שהילדים והילדות כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם: הם מאחרים לקום בבוקר, מאחרים לשכב לישון בלילה ובין לבין בעיקר מתבטלים, משתעממים ו"צורחים בקולות אימים".
ההצעות עלו לקראת סוף החופש הגדול, או כמו שכינתה זאת העיתונאית תקוה וינשטוק, שראיינה אותן: "האיסרו חג של החופש הגדול". בימים רגילים היו ביניהן ויכוחים, אך עכשיו כולן הסכימו: החופש הגדול ארוך מדי, לכולן נגמרו הרעיונות מה לעשות עם הילדים. "כבר עייפתי עד מוֶת", אמרה אם אחת. להמשיך לקרוא
ד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן) היתה רופאת נשים, רופאה ראשונה במושבה גדרה ובעיר תל אביב, ממייסדי האגודה המדיצינית העברית, הידועה בתור הר"י, ההסתדרות הרפואית בישראל. היא נולדה באחד בינואר 1880 בבסרביה לשלמה יוניס ולחיה פייגה לבית ליפשיץ, שהיתה מצאצאי הבעל שם טוב. זה היה בית אמיד שהחזיק באידיאולוגיה ציונית וקיבלה חינוך עברי, שלמה יוניס נמנה עם חובבי ציון. באודסה למדה בגימנסיה לבנות. כשהיתה בת 17 החליטה ללמוד רפואה.
ד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן)
אביה התנגד: מוטב שלא תרחק מהבית ותלמד מקצוע פרקטי, כמו תפירה. אמה תמכה ועודדה אותה לצאת ללמוד. הצעירה נסעה לז'נבה, שוויץ, ללמוד רפואה. מכיוון שעדיין לא מלאו לה 18 התקבלה לשנת ניסיון, אותה סיימה בהצטיינות. במהלך הלימודים השתתפה בפעילות אגודת הסטודנטים הציוניים, עמה נמנה גם חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל. להמשיך לקרוא
פוסט אורח מאת נעם סמית
הגענו אליה לאחר נופש קצר בחוף דור. אני נטפתי כמו ברז בעקבות האלרגיה שלי והיא נתנה לי את אחת מתרופות הסבתא שלה. היה זה המפגש הראשון שלי פנים אל פנים עם ציקי, לאחר שבמשך כמה שנים רק שמעתי את השם מרחףתדיר בחלל סלון המשפחה. כזאת היתה ציונה (ציקי) לירון לוי, סבתה של אשתי, אישה פעלתנית עם אנרגיות אינסופיות שרוחה והרושם שהותירה ניכרו בחיי משפחתה גם לאחר לכתה מהעולם באוקטובר 2010.
במסגרת קורס בנושא נשים בהיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים בו התבקשתי לכתוב ערך בעל חשיבות היסטורית על אישה, התעמקתי בסיפורה של האמנית ציונה לוי-לירון. נוכחתי לדעת, שפעילותה הענפה חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של משפחתה. היא הלחינה והפיקה יצירות מוסיקליות רבות בשיתוף זמרים ומוסיקאים נודעים, יצרה פסלים וציורים שהוצגו בתערוכות יחיד במוזיאונים חשובים, ניצחה במשך שנים על התרבות בקיבוץ שפיים, ועוד. למרות שהחשיפה הציבורית מעולם לא היתה הכוח שהניע אותה, חשבתי שראוי שיהיה לה מקום בסיפור הישראלי הרחב. להמשיך לקרוא
ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי "לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי ביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". היתה זו אחת ההודעות הדרמטיות ששמע הציבור הישראלי, שפתחה את אחת הפרשיות המרכזיות בתולדות החברה הישראלית: משפט אייכמן בירושלים.
יהודית נסיהו 1924 – 2003 / מקור: אתר רחוב משלה
בתחילה, הוצגו מי שהביאו את אייכמן לישראל בתור "מתנדבים". בפועל אלו היו אנשי שירותי הביטחון הישראליים. כמו בהרבה מאוד סיפורים היסטוריים אחרים, גם בסיפור חטיפה זה השתתפה אישה. זו היתה יהודית נסיהו.
רות מוריץ נהרגה בג' בסיון תש"ח, 10 ביוני 1948. היה זה במהלך תקיפה של הלגיון הערבי בכפר יהודיה (עבאסייה). היא היתה אז ליד המרכזייה הטלפונית, במטרה לקיים את הקשר בין המטה לבין העמדות. באתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח מסופר כי הכוח קיבל פקודה לסגת. כששמעה שחברתה לנשק מרים אהרוני נשארה בעמדת התצפית בראש המסגד ביהודייה, חזרה כדי להציל גם אותה. החברים קראו לה לחזור. אמרו לה שאין טעם לעלות. היא לא חזרה. על כך הוענק לה לימים אות "עיטור הקרב", אות של האצ"ל שהוענק על ידי מנחם בגין.
רות מוריץ 1948-1930
רות מוריץ נולדה ב-29 בינואר 1930 במלבורן, אוסטרליה, למרים ויצחק מוריץ. כשהיתה בת ארבע עלתה המשפחה לארץ. להמשיך לקרוא
פורסם בעיתון הארץ
"הסיבה האמיתית לכך שהנוער שוכח את השואה – או רוצה לשכוח אותה, היא זו: אני חושב, שאין עוד נוער בעולם, שאותו מפטמים כמונו בהריגות, בפוגרומים, בשחיטות. ביאליק כתב על עיר ההריגה, וכתבו עוד ועוד על דם ורצח, והרג. הנוער כבר אטום בשטח זה. לכן הוא רוצה לשכוח. כן, המגמה היא לשכוח". את הדברים האלה אמר דן, בן 17 וחצי, במהלך רב-שיח בו דנו בני נוער ישראלים על "הבעיות האקטואליות של חיינו", שתמלילו פורסם בעיתונות בחודש אפריל 1960.
טקס בבית ספר תיכון בלוד
אחרי 57 שנה דבריו עודם אקטואליים, אף מקבלים משנה תוקף, וגם מלמדים אותנו משהו חשוב: דרוש שינוי בסדר היום של הנוער ביום הזיכרון לשואה. למשל, לפטור אותם מחובת ההשתתפות בטקס.