גם זה ייצרב בזיכרון השואה שלנו
ב-19 באפריל 1961 פורסם בעיתון "למרחב", מביטאוני השמאל הציוני, אחד ממאמריו של המשורר ואיש הרוח חיים גורי, שכתב מאולם בית העם בירושלים, שבו התנהל אז משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. זה היה שמונה ימים אחרי פתיחת המשפט, עם תום נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי גדעון האוזנר, על שישה מיליון קטגורים שמדינת ישראל הפנתה בשמם אצבע מאשימה כלפי היושב בתא הזכוכית. זה היה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכבר עוגן בחוק.
מקור: הרצל בוכה מחתרת הקריאטיב
בשולי המאמר תיאר גורי מה שסיפרו עיתונאים זרים שנקלעו לבית ספר בירושלים: "המורה רשמה על הלוח 'יום הזיכרון', וסיפרה לילדים במילים אחרות את שאמר התובע אתמול והיום. קמה ילדה בת 13, צמותיה על כתפיה, ושאלה: 'אז מדוע לא בא הצבא שלנו לעזור להם?'". להמשיך לקרוא
אני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".
