ארכיון הקטגוריה: מחזירות נשים להיסטוריה

כשרחל המשוררת ישבה ב"זלצרית"

מלון זלצר או "הזלצרית" היו שניים מכינוייו של מקום ידוע במושבה רחובות בראשית המאה העשרים, אליו באו אנשי העלייה השנייה, ביניהם א"ד גורדון ורחל המשוררת (בלובשטיין), לאכול ולפעמים גם ללון. המקום של פייגֵה זלצר, כך סופר, "היה כעין כלבא שבוע"; גם מי שלא היה כסף בכיסו לא יצא משם רעב.

פייגה זלצר 1952-1854

מן המקורות המועטים עליה מצטיירת דמות אישה עצמאית ונחושה, נדיבה ומעשית, שהיתה ידועה במושבה רחובות לא פחות מבעלה, יעקב זלמן זלצר, שנהג בדיליז'נס. עצם ההקבלה בינה לבין חותנו של רבי עקיבא מלמדת על כך, אך לא רק היא.  להמשיך לקרוא

אחיות, אל תשכחו את דינה קפלנוביץ'

פוסט אורחת מאת נירית כהן

"מדינת ישראל […] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", כך נכתב במגילת העצמאות ביום ה' באייר תש"ח. בעיניי, הציטוט הזה ברור ולא זקוק להסברים. בכל זאת, במדינת ישראל 2018, יש צורך להסביר את כוונתו. בהצהרה זו התחייבה המדינה לקיים שוויון מלא בין כלל אזרחיה ולא להפלותם על רקע דתי, גזעי או מיני; להתייחס בצורה שווה ליהודים, נוצרים, מוסלמים, ישראלים ותיקים, עולים, נשים וגברים כאחד. אף על פי כן, ב-2018 בישראל קיימים פערים רבים ומשמעותיים המושתתים ברובם על הבדלי דת, גזע ומין. 

בחודש ינואר, לראשונה במדינת ישראל, מונתה אישה לתפקיד מפקדת טייסת תעופה והועלתה לדרגת סגן אלוף. "היסטוריה בחיל האוויר" נכתב בכתבות רבות שסיקרו את האירוע, שבאופן תמוה חולל סערה בקרב הציבור. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שהתנגד למינוי, אמר בריאיון לרשת ב' כי "יש מקצועות ותפקידים לגברים ויש מקצועות ותפקידים לנשים. כך הקב"ה ברא את העולם וכך טוב". אך רבים אחרים במדינה ובממשלה בירכו וראו במינוי זה ביטוי לקידום של ערכים ליברליים נאורים. להמשיך לקרוא

חולות נודדים ומים רבים

פוסט אורחת מאת שירי קצור

את שרה פרדס לא הכרתי באופן אישי. הגעתי אליה במקרה, לאחר חיפוש אישה משמעותית שעסקה בקיימות, נושא הקרוב לליבי. הבנתי שעקרונות הקיימות מתקיימים בצורה כזו או אחרת בקיבוצים, על כן חיפשתי אישה שהיתה חברת קיבוץ. ערן אליהו, חבר קיבוץ שדות ים, שלף באחת את השם "פרדס" ואמר: "היא היתה ממקימות הנוי של הקיבוץ והתמודדה עם הבעיה של החולות". שרה פרדס היתה מקימת הנוי בקיבוץ שדות ים, מהנדסת מים אוטודידקטית, פיתחה וניהלה פרויקטים לייעול ההשקיה בנוי. 

הגעתי לקיבוץ היפהפה שדות ים, שם פגשתי שלושה מבין ארבעת ילדיה, שקיבלו אותי בחום ובאהבה. יובל, הגר והדס עשו לי סיור בין גינות הנוי שהקימה אמם, סיפרו לי על ראשית הקיבוץ, על אופיה ועל פועלה. פגשתי גם את טובה לבינוב ועירית בן ציון, עמיתותיה במחלקה לייעול ההשקיה, שסיפרו עליה בעיניים נוצצות ועם המון אהבה והערכה. "נורא שמחנו שקראת לנו לדבר על שרה, בעינינו היא אישה פורצת דרך". אחד ממקורות המידע שסייעו לי להבין מי היתה אישה זו היה סרטון שבו תיארה את עבודותיה בקיבוץ ומחוצה לו. דרך הסיפורים השונים התגלתה אישה חזקה, חרוצה, מצחיקה, אכפתית, רגישה, נלהבת, אינטליגנטית, מעוררת השראה. להמשיך לקרוא

מי זוכרת את דבורה דרכלר?

"'יוסף טרומפלדור וחבריו נפלו בהגנתם על תל חי', זה הנוסח המקובל בלוחות זכרון, בעתונות היומית וגם ב'דבר לילדים'. וכבר שאלתני בתי, בת ה-8: מי היו חבריו של טרומפלדור שנפלו עמו יחד? ואמנם תמוה מדוע אין מזכירים גם את יתר מגיני תל חי הקדושים דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, בנימין מונטר, וולף שרף ויעקב טוקר האמיצים, שיחד עם טרומפלדור חרפו נפשם על אדמת ישראל וכבוד ישראל". כך כתב יוסף בן-משה, תושב תל אביב, במכתב למערכת העיתון "דבר" במרץ 1958, במלאת 40 שנה למאורע תל חי, שהפך בסמוך מאוד להתרחשותו, י"א באדר 1920 (תר"פ) לאירוע מכונן בהיסטוריה של הגנת הארץ.

דבורה דרכלר (נולדה ב-17 באפריל 1896 באוקראינה, נהרגה ב-1 במרץ 1920 בתל חי) הייתה חלוצה, אשת העלייה השנייה, חברה בקבוצת תל עדש וחברה בארגון השומר. דרכלר הייתה ההרוגה הראשונה בקרב תל חי.
 

60 שנה עברו מאז שאלתה של בת השמונה ההיא, פחות ופחות תלמידים ותלמידות עולים לרגל אל פסל האריה השואג, והשאלה מי יודע/ת על שם מי נקראת העיר קריית שמונה נשארת פתוחה. מקרב ששת הנופלים, שתיים היו נשים: הראשונה שנהרגה באירוע, ועל פי המסופר על המתרחש בי"א באדר תר"פ הראשונה שירתה והראשונה שנפלה היתה דבורה דרכלר. להמשיך לקרוא

היי שקטה

במותה היתה ליזה מאגון לאגדה. פעילותה בתור שליחה של המחתרת בגטו וילנה, עמידתה בעינויים במהלך מאסרה, הפתק ובו מילים אחרונות שכתבה והוברח לידיהם של חבריה וחברותיה לנשק ונסיבות הוצאתה להורג, ביום 17 בפברואר 1943, היו מרכיבים חשובים בהפיכתה לדמות מופת. המחתרת קראה כלי נשק על שמה, ונקבע שסיסמת הגיוס תהיה "ליזה קוראת!".

היתה בזה נחמה, כתבה חברתה רוז'קה קורצ'אק: "ליזה, שאינה עמנו, שהוציאה נשמתה, שגופה הושלך לקברות אחים שבפונאר ואף יישרף לאפר – ליזה קוראה. היא חיה שוב!"

להמשיך לקרוא

מחנכת בגטו וילנה, בגולאג בסיביר ובבית ספר בגבעתיים

צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה. 

צביה וילדשטיין (26 ביולי 1906 סרנה, האימפריה הרוסית – 28 בינואר 2001, גבעתיים, ישראל) הייתה אשת חינוך, אסירת ציון ופעילת ציבור. בתקופת השואה ניהלה בית יתומות בגטו ווילנה. לאחר מלחמת העולם השנייה הקימה בית יתומים בווילנה. הואשמה בבגידה במולדתה רוסיה ונשלחה לשמונה שנים של עבודות כפייה בסיביר. בישראל כיהנה כחברה מועצת העיר גבעתיים מטעם מפלגת העבודה, קיבלה את אות יקירת העיר (1985), פעילה בוועד למען החייל.

צביה וילדשטיין 2001-1906

על אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב. להמשיך לקרוא

חסיה דרורי אמרה את זה קודם

ברשתות החברתיות מסתובב לפעמים צילום של מסמך משנת 1953: זהו מכתב מאת דוד בן-גוריון, שהיה אז ראש הממשלה, לשר האוצר. במסמך כתב בן-גוריון כי הוא מציע להחליף את המילה "בעלי" במילה "אישי", מכיוון ש"במלה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האשה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש". 

חסיה דרורי 1976-1899

לא ניכנס עכשיו לשאלה האם השוויון הזה התקיים גם בפועל (הוא לא), שיתופים של המסמך בהקשרים אקטואליים מספקים היתלות באילן גבוה. הנה גם ראש הממשלה אמר. אבל ח"כ חסיה דרורי אמרה את זה קודם. להמשיך לקרוא

70 שנה לפטירתה של רופאה חלוצה

ד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן) היתה רופאת נשים, רופאה ראשונה במושבה גדרה ובעיר תל אביב, ממייסדי האגודה המדיצינית העברית, הידועה בתור הר"י, ההסתדרות הרפואית בישראל. היא נולדה באחד בינואר 1880 בבסרביה לשלמה יוניס ולחיה פייגה לבית ליפשיץ, שהיתה מצאצאי הבעל שם טוב. זה היה בית אמיד שהחזיק באידיאולוגיה ציונית וקיבלה חינוך עברי, שלמה יוניס נמנה עם חובבי ציון. באודסה למדה בגימנסיה לבנות. כשהיתה בת 17 החליטה ללמוד רפואה. 

ד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן)

אביה התנגד: מוטב שלא תרחק מהבית ותלמד מקצוע פרקטי, כמו תפירה. אמה תמכה ועודדה אותה לצאת ללמוד. הצעירה נסעה לז'נבה, שוויץ, ללמוד רפואה. מכיוון שעדיין לא מלאו לה 18 התקבלה לשנת ניסיון, אותה סיימה בהצטיינות. במהלך הלימודים השתתפה בפעילות אגודת הסטודנטים הציוניים, עמה נמנה גם חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל. להמשיך לקרוא

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

פוסט אורח מאת נעם סמית

הגענו אליה לאחר נופש קצר בחוף דור. אני נטפתי כמו ברז בעקבות האלרגיה שלי והיא נתנה לי את אחת מתרופות הסבתא שלה. היה זה המפגש הראשון שלי פנים אל פנים עם ציקי, לאחר שבמשך כמה שנים רק שמעתי את השם מרחףתדיר בחלל סלון המשפחה. כזאת היתה ציונה (ציקי) לירון לוי, סבתה של אשתי, אישה פעלתנית עם אנרגיות אינסופיות שרוחה והרושם שהותירה ניכרו בחיי משפחתה גם לאחר לכתה מהעולם באוקטובר 2010.

במסגרת קורס בנושא נשים בהיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים בו התבקשתי לכתוב ערך בעל חשיבות היסטורית על אישה, התעמקתי בסיפורה של האמנית ציונה לוי-לירון. נוכחתי לדעת, שפעילותה הענפה חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של משפחתה. היא הלחינה והפיקה יצירות מוסיקליות רבות בשיתוף זמרים ומוסיקאים נודעים, יצרה פסלים וציורים שהוצגו בתערוכות יחיד במוזיאונים חשובים, ניצחה במשך שנים על התרבות בקיבוץ שפיים, ועוד. למרות שהחשיפה הציבורית מעולם לא היתה הכוח שהניע אותה, חשבתי שראוי שיהיה לה מקום בסיפור הישראלי הרחב. להמשיך לקרוא

בראי ההיסטוריה עובדות סוציאליות הן (נשים) בלתי נראות

פוסט אורחת מאת עיינה הלפרן

בתור עובדת סוציאלית וחובבת היסטוריה, תמיד תהיתי לגבי העבר של המקצוע בו בחרתי, ובתור פמיניסטית – לגבי מקומן של הנשים המייסדות. שמתי לב שמדובר בסוג של קופסה שחורה, ומלבד בודדים, רוב המחקרים שעסקו ישירות בהתפתחות המקצוע בישראל עוד בימי טרום המדינה התייחסו בעיקר להיבטיםארגוניים ומערכתיים מבלי להתעמק בדמויות הנשים הפעילות באותה עת. חסר זה אינו מפתיע, לצערי. עובדות סוציאליות הן נושא שנוי במחלוקת. דימויין הציבורי והתקשורתי מבטא בעיניי את הדיכוטומיה המוכרת והעתיקה של אישה "טובה", הנתפסת כטהורה ומתקשרת עם אימהוּת, למול אישה "רעה" הנתפסת כפתיינית ומניפולטיבית ומתקשרת עם רוע.

באותו אופן מצטייר דימוין הציבורי של עובדות סוציאליות, אשר נעות בין שליחוֹת אימהיות המקריבות את עצמן למען אחרים על חשבון תנאי עבודתן ומשכורתן, לבין "חוטפות ילדים" אשר עושות שימוש לרעה בסמכויותיהן או לחילופין אדישות ולא מתערבות מספיק – הרי הן אמורות להיות חמות ואימהיות. להמשיך לקרוא