נזכרתי בסיפור הזה למקרא מאמרה של עלית קרפ, שבו היא טוענת שתינוקות הם גורם מפריע בכיתות המוסדות האקדמיים בפרט ובעולם בכלל, וקוראת למועצה להשכלה גבוהה לאסור במפורש על נוכחותם בהן. זאת בעקבות קביעת המועצה להשכלה גבוהה בתשובה לפנייה של שדולת הנשים וחברת הכנסת מיכל רוזין בנושא, לפיה "לנוכחות של פעוטות עשויה להיות השלכה על כלל הסטודנטים ועל איכות הלמידה בכיתה". אך אין בדעת המועצה להשכלה גבוהה להתערב בעניין, אלא להשאירו "לשיקול דעתו הבלעדי של כל מוסד ומוסד". להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

ההיסטוריון שמואל ד' קאסוב בחר, ובצדק, לפתוח את ספרו, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש של ארכיון עונג-שבת" (הוצאת יד ושם וכנרת, זמורה-ביתן, דביר), על ד"ר עמנואל רינגלבלום ועל הארכיון היהודי המחתרתי הגדול ביותר בפולין במלחמת העולם השנייה בתיאור גילויו במעמקים של חורבות הגטו. זה סיפור מסעיר: מעטים מקרב חבורת "עונג-שבת" היו שותפים לסוד מקום קבורתם של כדי החלב בהם הוטמנו המסמכים, ומעטים מאוד נשארו בחיים. עבודת החפירה הזהירה, שהיו שותפים לה יהודים ופולנים, היתה מאתגרת ומסוכנת. היה בה ממד סמלי: מעין חפירה בקבר, אך לא כדי למצוא בני אדם מתים אלא דפים שמתעדים חיים. קאסוב מספר, שרחל אוירבך, מאנשי "עונג שבת" המעטים שנשארו בחיים, השוותה את צוות החיפוש למשלחת ארכיאולוגית שהעלתה שמצאה מטמונים.

פורסם בעיתון הארץ

כמו בכל שנה, גם השנה עורכים תלמידי כיתה גבוהה בבית הספר היסודי הממלכתי שבו לומד הבן שלנו, את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כמו בכל שנה הטקס יתקיים בחצר בית הספר, וכמו בכל שנה יעמדו על הבימה התלמידים שיופקדו על התוכנית: קטעי קריאה, שירה, מחול או דרמה. על מרצפות מגרש המשחקים יישבו שאר התלמידים, שיתאמצו להסוות את החשש מהרגע בו תישמע הצפירה, ובתווך יעמדו מנהלת ומורות חמורות סבר. בסיום הטקס יקומו כולם לשירת "התקווה". אבל השנה, בשונה משנים קודמות, מסר לנו הבן, כמעט בן 11, תלמיד כיתה ה', שכיתתו עורכת את הטקס, הודעה ממחנכת הכיתה, לפיה עליו ועל חבריו שיעמדו על הבימה, לבוא לבית הספר בחולצות שחורות, והמורה תענוד לכל אחד ואחת טלאי צהוב.

מדוע הוחלט בבית ספר בישראל 2015, שתלמידים והתלמידות יענדו את אות הקלון שבו סימנו שלטונות גרמנית הנאצית את היהודים לפני יותר משבעים שנה? צריך להניח שהכוונה היתה טובה – הרי סמלים הם פריט חובה בטקסי זיכרון. אך ענידת טלאי צהוב ביום הזיכרון לשואה ולגבורה איננה רק תוספת חסרת טעם לתפאורה הכללית. להמשיך לקרוא ←

פורסם בהארץ מוסף ספרים

המכתב האחרון שכתבה חנה סנש בחייה הקצרים היה פתק, אותו מצאה קטרינה סנש בכיס הבגד שנמסר לה אחרי שהוצאה בתה להורג. "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך".

כך תשובות לחלק מהשאלות המסקרנות שעל העטיפה, כמו: האם כל מחקר הנעשה על נשים ועל ידי נשים הינו מחקר פמיניסטי? (כנראה שכן), האם יש שיטות לאיסוף ולניתוח נתונים המתאימות יותר מאחרות למחקר שמבקש להיות נאמן לסדר יום פמיניסטי? (בוודאי), האם ישנן דרכי דיווח וכתיבה ייחודיות למחקרים פמיניסטיים? (ועוד איך) הן חיוביות, מפני שזוהי ההצדקה לחיבור המאמרים והוצאתם לאור כקובץ.  להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

למראית עין, מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר (הוצאת יד ושם, 2014) דומה לספרים אחרים מאת ניצולי שואה. אמנם לכל אשה ולכל איש יש שם ויש סיפור, אך לפעמים נדמה שהסיפורים דומים זה לזה. ראשיתם בפרקי ילדות ונעורים באירופה, המשכם בסיפור שואה, סופם בתום המלחמה ולפעמים אחריה וחתימתם באחרית דבר מרוממת, לפעמים בשילוב תמונות של הדור השני והשלישי. ספר זה מתייחד לפחות פעמיים.