לא ידוע מתי בדיוק חל יום השנה למותה של גיבורת השואה גוסטה דוידזון-דרנגר. כנראה בשבוע השני של חודש נובמבר בשנת 1943. לוחמת גטו זו, שכינויה היה יוסטינה, נודעה בארץ והיתה לגיבורת השואה בשל אחיזתה בנשק כחברת מחתרת בגטו קרקוב, מראשי "החלוץ הלוחם", בשל בחירתה להסגיר את עצמה לידי הגסטאפו לאחר שנודע לה שאהובהּ נתפס ובשל היומן שכתבה בזמן המאסר בכלא הנשים בקרקוב, בתמיכתן של חברותיה.
חלקים מיומן זה נשמרו ופורסמו בספר בעברית, "יומנה של יוסטינה", שראה אור לראשונה כעשר שנים אחרי מותה. להמשיך לקרוא
על גב התמונה שנתנה לו רחל ביהם, חברת "חזית הנוער הציוני" בגטו לודז', רשם מנחם (מֶנֶק) הרטל (הייטלר), את מספר הקרון 3025, והתאריך: 16 באוגוסט 1944. היה זה כשהועלתה לרכבת בגטו לודז' ויצאה למשימה: לברר לאן נוסעות הרכבות שיצאו מהגטו וחזרו ריקות.
רחל ביהם / מנדל גרוסמן, ארכיון בית לוחמי הגטאות
על פתק שהטמינה במקום מוסכם היא רשמה את שמות התחנות בדרך, עד התחנה הסופית שהיתה אושוויץ, וחתמה: חזק ואמץ. היא לא חזרה. הפתק הגיע ליעדו. אחרי שנים סיפר הרטל: "אחרי עיון במפה ידענו את הכיוון, אבל משמעותו הנוראה לא עלתה על דעתנו". להמשיך לקרוא
בערב תשעה באב תש"ב, 22 ביולי 1942, החל הגירוש הגדול בגטו ורשה. בין המגורשים היו מריה (מרים) רוטבלט, שהיתה עובדת סוציאלית בעיריית ורשה וניהלה מוסד לילדים עוד לפני המלחמה. היא היתה אז כבת 47. אחרי הגירוש פעל בית היתומות בקושי; לפי הערכות אף אחת לא נשארה בחיים. גם רוטבלט עצמה ביקשה למות. בעדויות ובזיכרונות על גטו ורשה והמרד היא ידועה גם בתור אמו של לוטק רוטבלט, חבר הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, מפקד הפלוגה הלוחמת של תנועת "עקיבא".
מרים רוטבלט והחניכות בבית היתומות בוורשה, 1940 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
על אמו מסופר ש"היתה אישה משכילה ורבת מרץ, ניהלה פנימיה ליתומים ומוסד ילדים בגטו, חינכה אותו ברוח של עמידה בכבוד". החודשים האחרונים של חייה כפי שהעידה עליהם חברת אי"ל הלה שיפר-רופאייזן, היו ביטוי עז לרוח זו. להמשיך לקרוא
מרגלית לנדאו נהרגה ביום שני, 18 בינואר 1943, בחילופי אש בין יהודים לגרמנים בגטו ורשה במהלך מרד שלימים נקרא "מרד ינואר" או "המרד הקטן". היא היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ונמנתה עם אחת החוליות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שהתערבו בין המגורשים בדרך לאומשלגפלאץ וחיכו לפקודה. כשהמפקד מרדכי אנילביץ נתן את הסימן, היא היתה הראשונה לפעול והשליכה רימון.
מרגלית (אמילקה) לנדאו 1943-1926 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
בספרות התיעודית על גטו ורשה מודגש גילה הצעיר. שתי תמונותיה באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות ממחישות עד כמה: בתמונה אחת היא ילדה, הולכת יחד עם אביה, בתמונה שנייה היא פעוטה. במותה היתה בת 17. להמשיך לקרוא
הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.
בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן: להמשיך לקרוא
צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה.
צביה וילדשטיין 2001-1906
על אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב. להמשיך לקרוא
פורסם בעיתון הארץ
"הסיבה האמיתית לכך שהנוער שוכח את השואה – או רוצה לשכוח אותה, היא זו: אני חושב, שאין עוד נוער בעולם, שאותו מפטמים כמונו בהריגות, בפוגרומים, בשחיטות. ביאליק כתב על עיר ההריגה, וכתבו עוד ועוד על דם ורצח, והרג. הנוער כבר אטום בשטח זה. לכן הוא רוצה לשכוח. כן, המגמה היא לשכוח". את הדברים האלה אמר דן, בן 17 וחצי, במהלך רב-שיח בו דנו בני נוער ישראלים על "הבעיות האקטואליות של חיינו", שתמלילו פורסם בעיתונות בחודש אפריל 1960.
טקס בבית ספר תיכון בלוד
אחרי 57 שנה דבריו עודם אקטואליים, אף מקבלים משנה תוקף, וגם מלמדים אותנו משהו חשוב: דרוש שינוי בסדר היום של הנוער ביום הזיכרון לשואה. למשל, לפטור אותם מחובת ההשתתפות בטקס.
פורסם במוסף ספרים של הארץ
"זוהר רוצָה לעוף" (הוצאת גוונים) הוא ספר לימים שבין הצפירות: בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה; בין הרכנת ראש לזכר החורבן לבין עמידת דום לכבוד התקומה; בין מוות המוני במלחמה ההיא לבין רֵעים שנפלו על חרבם; בין סיפור על ילדה בתקופת השואה, אותו פרסמה המחברת, תרצה דביר, בספרהּ האוטוביוגרפי "הילדה של דודה לולָה" (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013), לבין סיפור על ילדה ישראלית שאבא שלה נהרג במלחמה.
בדיוק ילדה כזאת, ילדת תקומה ולא ילדת שואה, היתה רוצה תרצה דביר להיות; וכמה נוראה היא משאלת לב זו. להמשיך לקרוא
העיירה ז'יכלין נמצאת במרחק 120 קילומטר מוורשה. לפי גוגל, עניין של שעה וחצי, תלוי בפקקים. בשנות ה-30 מנתה אוכלוסייתה למעלה מ-8,000 תושבים, כשליש מהם היו יהודים. אחרי המלחמה, מקרב יהודי ז'יכלין נשארו בחיים כמה עשרות. "קשה למצוא את שמה של ז'יכלין באיזו שהיא אנציקלופדיה, מפה או ספר גיאוגרפיה", כתב אחד מיוצאי ז'יכלין שעלה ארצה לפני המלחמה, "עיירה שהיתה – ובשבילנו איננה עוד".
ברכה, חנה, הניה וחיה קליקובשטיין, ז'יכלין, פולין, תחילת שנות השלושים של המאה העשרים. סבתא ואחיותיה
פורסם במוסף ספרים של הארץ
הספר האמיץ איך קרה ששרדת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מעורר תחושות סותרות: סקרנות והשתוקקות לאשש את מה שידוע מראש; משיכה לשמוע סיפורים קשים על עירום, פגיעות מיניות ואונס של נשים בתקופת השואה ודחייה רפלקסיבית בדיוק מסיפורים אלה; הקשבה ואטימת אוזניים; כוונה להאמין לנשים המגלות את ליבן, בפה מלא או בחצי פה, והכרח למקם את דבריהן בהקשרים רחבים ובתוך כך לסייגם; מוטיבציה לחלץ מן הממצאים טענה סדורה וההבנה שזה כמעט בלתי אפשרי.
הקולות מושמעים בו, של "נשים גדולות מההיסטוריה, שמלחמתן עדין לא תמה", מלמדים שגיבורותיו הן נשים פעילות, יוזמות וחזקות שנכונות לדבר על מה שעברו, בין היתר כדי להביע מחאה על האופן שבו מתפרשים סיפוריהן האישיים ובתוך כך הן עצמן. להמשיך לקרוא
