במחקרים היסטוריים לרוב אין את הזכות לשוחח עם בנות ובני התקופה, שכמעט תמיד מתו מזמן; מחקר ההיסטוריה הקרובה, יחסית, לפעמים מאפשר זאת. זה מה שהביא אותי אל תקוה וינשטוק, מוותיקות העיתונאיות שהיו כאן, שבמשך עשרות שנים כתבה למעריב, פעם העיתון הנפוץ במדינה. היא אף פעם לא הפסיקה לכתוב. נפגשנו אצלה בבית כדי לשוחח על נשים בישראל בשנים הראשונות למדינה מנקודת מבטה.
תקוה וינשטוק / צילום: דוד הכהן
זה היה לפני שש שנים, היא הייתה אז בת 91. בסוף הפגישה היא גם נתנה לי סיפור. להמשיך לקרוא
היום לפני עשר שנים פורסם פה הפוסט הראשון, ביקורת על ספר שכתבה אישה שעברה את השואה. מאז פורסמו יותר מ-200 פוסטים. לכבוד יום ההולדת, הנה עשר המלצות קריאה, ואחת לשנה הבאה:
1. גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בית וילדים, שפורסם בהארץ, הוא אחד הפוסטים שהביאו ממצאים ראשונים של מחקר על האישה הידועה ביותר בתקופת השואה. עוד אחד כזה הוא אז מנגד יצאו נערה ונער על מרים שחור, חברת פלמ"ח שנהרגה בתשעה בדצמבר 1947, ומותה חולל שינוי במדיניות בנושא לוחמת נשים בקו ראשון.
אנה פראנק
2. סופרת פוסט מס' 2 הוא אחד הפוסטים שבודקים כמה-כמה, במקרה הזה כמה רחובות על שם נשים (מעט) בהשוואה לגברים (המון) או מתריעים על מחיקתן מן המרחב הציבורי, כמו הגשר על שם יהודית מונטיפיורי, או מזכירים לנו להסתכל על מה שנמצא מתחת לאף.
3. יופי של סיפור (שואה) חושף מעט מסיפורה של להמשיך לקרוא
גיל עדני, איש נהדר שהוא גם חבר, הוציא עכשיו ספר סיפורים. "גברת אלקלעי ישנה עם נעליים" הוא הראשון בו, ואפשר לקרוא אותו גם כאן. אם הסיפור יכבוש את לבכן (מניסיון), בהמשך יש קישור לרכישת הספר באתר של גיל, בהנחה על המחיר הקטלוגי.
למה דווקא הסיפור הזה?
הספר של גיל
גברת אלקלעי ישנה עם נעליים הוא, לכאורה, סיפור בידיוני. אבל הקשר בינו לבין המציאות הוא בהחלט לא מקרי. להמשיך לקרוא
פוסט אורחת מאת אילה אבנת
אני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו".
שולחן האוכל אצלנו היה ידוע, לבני ובנות המשפחה ואורחיה, כמוקד לסיפורים על תקומה, ציונות וגילויי פטריוטיות. עם חלוף השנים למדתי כי אלזה, אחת מארבע אחיות, הגיעה לארץ ישראל בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובכך הייתה האחרונה מן המשפחה המורחבת שעלתה מפולין. להמשיך לקרוא
פוסט אורח מאת גיא פולת
סבתא שלי היתה "פמיניסטית מהבטן". למרות שהיא עצמה לא יודעת קרוא וכתוב ומעולם לא למדה בבית ספר, זה לא מנע ממנה להודיע לסבא שלי כשהגיעו לארץ שכאן בארץ גם הבנות הקטנות שלה יזכו להשכלה, כי כאן זה אפשרי. וכשאני אומרת השכלה, אני לא מתכוונת "התעקשה שילמדו קרוא וכתוב". לא. היא עודדה אותן ללכת לאוניברסיטה ולרכוש השכלה אקדמית. היום אחת מהן היא רופאה והשנייה ד"ר למיקרוביולוגיה. מנגד, את אבא שלי היא לימדה לבשל ועד היום הוא הבשלן בבית.
סבתא שלי, ז'ולייט, נולדה בצד השני של העולם – בבגדד, אבל לא ברור באיזה שנה בדיוק, כי אז לא נהגו לרשום את שנת הלידה של הבנות. ההנחה המקובלת היא שנולדה ב-1930, ובחג השבועות האחרון חגגנו לה 90. בבית הספר היא היתה רק כמה שבועות בכיתה א', ואז נשרה. כשהיתה בת 13 או 14 חוּתנה בניגוד לרצונה עם בן דוד שהיה בן 25 כשהתחתנו. כבר בגיל 14 או 15 הביאה לעולם את ילדהּ הראשון, ראשון מבין שבעה ילדים. להמשיך לקרוא
הטוסטוס של אסתריקו חנה משמאל לשער של בית הספר "זיו", בתא המטען נמצא האקורדיון שלה. בצד השני של הרחוב היה פרדס, רעננה היתה מושבה ובשיעורי מוסיקה לימדה המורה אסתר (אסתריקו) ברגר את כיתות א' עד ו' שירים שכבר אז, תחילת שנות ה-80, נחשבו ישנים.
הטוסטוס של אסתריקו / צילום: תומר שלו
מלבד טוסטוס וקסדה, תמיד היה איתה אקורדיון. אלה הם שניים מהצירים העיקריים שהניעו את סיפור חייה, שראשיתם בברלין וסופם בבית העלמין רמות מנשה, כשמצאה מנוחה ליד בתה הילה, שנהרגה בתאונת אופנוע. להמשיך לקרוא
העיירה ז'יכלין נמצאת במרחק 120 קילומטר מוורשה. לפי גוגל, עניין של שעה וחצי, תלוי בפקקים. בשנות ה-30 מנתה אוכלוסייתה למעלה מ-8,000 תושבים, כשליש מהם היו יהודים. אחרי המלחמה, מקרב יהודי ז'יכלין נשארו בחיים כמה עשרות. "קשה למצוא את שמה של ז'יכלין באיזו שהיא אנציקלופדיה, מפה או ספר גיאוגרפיה", כתב אחד מיוצאי ז'יכלין שעלה ארצה לפני המלחמה, "עיירה שהיתה – ובשבילנו איננה עוד".
ברכה, חנה, הניה וחיה קליקובשטיין, ז'יכלין, פולין, תחילת שנות השלושים של המאה העשרים. סבתא ואחיותיה
יששכר קפלן נולד ב-26 בספטמבר 1930 בחיפה. הוא היה בנם היחיד של חיה ומאיר קפלן. גדל והתחנך בקריית מוצקין, בוגר בית הספר הריאלי. התעניין במיוחד במתמטיקה, בפיסיקה ובגיאוגרפיה. באביב 1948, ממש ביום סיום לימודיו בבית הספר, התגייס. במסגרת גרעין של תנועת הצופים נשלח להכשרה. על אף שהיה בן יחיד, התעקש לצאת לחזית. להוריו כתב: "עצם הימצאי כאן שקול כנגד געגועיכם וגעגועיי גם יחד". הוא הוצב בחטיבת הנגב, ולחם בדורות, רוחמה ונירים. השתתף במבצע "פלשת". הוא נפל בקרב על אשדוד ב-3 ביוני 1948. עוד לא מלאו לו 18. ב-7 בנובמבר 1948 נקבר בבית הקברות בנחלת יצחק.
אחותו של יששכר קפלן, ניצה
אחרי מותו אימצו חיה ומאיר קפלן לחיקם ילדה אחת, שעברה את השואה. לא היה ברור להם בת כמה בדיוק ומה שמה. היא קיבלה שם חדש – ניצה. היא גדלה והתחנכה בביתם וראתה בהם אבא ואמא לכל דבר. זמן מה אחרי שהגיעה לביתם, הגיעו ארצה גבר ואישה שעברו את השואה. הילדה שנמצאת אצלכם, טענו, היא הבת שלנו. הם רצו אותה חזרה. להמשיך לקרוא